“כמעט פרשתי”: באזעקות ובקורונה, הסטודנטים שסובלים מבעיות נפשיות – ומביורוקרטיה

מאת אביטל כהן 

עופר (שם בדוי) לא מסוגל לשבת באמצע הכיכר המרכזית של המכללה בהפסקות או באירועים חברתיים. הוא חייב להיכנס עם הרכב למכללה, וכשהוא הולך ממקום למקום בלי לדעת היכן נמצא המקלט הקרוב אליו – הוא גם ייסע איתו בתוך המכללה כי זה משרה בו תחושת ביטחון. כשהוא נכנס לשיעור הוא יפתח מיד את החלון לידו כדי שאם תהיה אזעקת צבע אדום, הוא ישמע אותה. “בשנה שעברה כמעט פרשתי מהתואר”, הוא מספר בשיחה עם “ספירלה”, “הגעתי למכללה יום אחד במטרה לפרוש מהלימודים. פשוט קרסתי נפשית ולא עמדתי בזה”.

עופר הוא סטודנט לתקשורת שסובל מפוסט טראומה, והוא אינו היחיד שמתמודד באופן יום-יומי עם שני העולמות האינטנסיביים האלו – הפנימי-הנפשי והחיצוני-האקדמי. “במובן מסוים, הרבה יותר קל להיות נכה בכיסא גלגלים מאשר נכה נפשי”, אומרת כרמית ברגר, רכזת חונכות אקדמית מטעם חברת השיקום “נתן”, במרכז הנגישות של מכללת ספיר. “לא תמיד אנשים חושפים את זה כי עדיין יש סטיגמה מאוד גדולה בנושא הזה”, היא מסבירה. “אין לזה כותרת מוגדרת ברורה וקבועה. מצבי רוח משתנים מדיכאון ועד אופוריה, אז לא יודעים איך לאכול את זה”.

ההגדרה הנזילה הזו מתבטאת גם בהליך הבירוקרטי. חוק שיקום נכי-נפש בקהילה, שנחקק בשנת 2000, מציע סל שיקום עם אופציות לסיוע והתאמות, בין היתר גם בהשכלה הגבוהה, לסטודנטים המוכרים כבעלי 40% נכות על רקע פסיכיאטרי. בתווך ישנם סטודנטים שסובלים מקשיים נפשיים, אבל אינם מוכרים כבעלי נכות. לכן, הסיוע המשמעותי העיקרי שיקבלו יהיה סבסוד כלכלי של טיפול פסיכולוגי פנימי שניתן כיום כמעט בכל מוסד אקדמי לטובת סטודנטים.

עופר פנה למרכז הנגישות במכללה בעצת הפסיכיאטר שלו, שצייד אותו במכתב שמאשר כי הוא סובל מפוסט-טראומה בהיעדר אבחון. במרכז הציעו לו להיות בקשר ישיר עמם במהלך התואר, והוא בחר להסתייע בהם. “נכות נפשית יכולה להיות פוסט טראומה מתמשכת, דיכאון, חרדה והפרעות אכילה”, מסבירה ברגר.

לדבריה, גם המציאות הביטחונית באזור וכן התפשטות נגיף הקורונה עלולה לעורר אתגרים נפשיים. “היו הרבה פנויות למחלקת נגישות בגלל קשיים ובדידות על רקע הקורונה”, היא מוסיפה. גם אלון גייר, דיקן הסטודנטים במכללה, מאשר כי נרשמה עלייה חדה במספר הפניות החדשות בחצי השנה האחרונה, והוא עומד על כ-200.

“אין לי חשק לתפקד”

סונדוס סראיעה, גם היא סטודנטית במחלקה לתקשורת, מתמודדת עם התקפי חרדה. “התקפי החרדה משפיעים מאוד. אני כבר כמעט שישה שבועות לא נכנסת להרצאות, אין לי חשק לתפקד”, היא מודה. כשההתקפים החמירו היא פנתה לראש המחלקה שלה. “ראש המחלקה שולח לי הודעות כל כמה זמן ודואג לשלומי וגם היועץ האקדמי”, סראיעה מספרת בהתרגשות. “מעבר להארכות יש מרצה שאמרה לי שאני יכולה להתקשר אליה ושהיא כמו האחות הגדולה שלי וזה משהו שהייתי צריכה מאוד באותה תקופה”. סראיעה החלה בטיפול פסיכולוגי מסובסד במכללה, אך הרגישה כי הוא לא מותאם לצרכיה. “ביקשתי טיפול התנהגותי וקיבלתי דחיפה לתרופות כבר מהפגישה הראשונה, זה אכזב אותי מאוד”.

גם סראיעה וגם עופר לא ידעו על קיומו של מרכז הנגישות. “הם לא מספיק מפרסמים את עצמם”, סיפרה סראיעה. גם עופר מרגיש כך. “אתה לא חושב על הדברים האלה בכלל, אתה חושב על זה שאתה לא מוכר ולא מגיע לך כלום”, העיד. ברגר מציעה לקדם את המודעות לאפשרות לפנייה למרכז ולבעיות נפשיות באמצעות ימי עיון למרצים על הנושאים האלו. היא מדגישה שאם סטודנט יפנה פרטנית למרצה מסוים בקשר לבעיה שלו הוא לא ייתקל בכתף קרה. “בכל מקרה, אם סטודנט לא חושף את קשייו. אין לנו דרך להגיע אליו”, היא מודה.

גם ד”ר מוטי גיגי, ראש המחלקה לתקשורת במכללה, מסכים עם דבריה. “מכיוון שיש פה עניין של צנעת פרט אנחנו לא חשופים לנתונים. אני אפילו לא יודע מי הם הסטודנטים שקיבלו גושפנקה ממסדית לנכות שלהם”. רק כשהסטודנטים פונים אליו, הוא יכול לפתוח בתהליך הסיוע עם האינפורמציה שהסטודנט בחר לשתף. ד”ר גיגי מודע לכך שהסטודנטים נתקלים בקשיי בירוקרטיה. “לפעמים לא רוצים, מתביישים. אני חושב איך אנשים לא ייפלו בין הכיסאות”. הוא משתף כי השנה, לראשונה כבר ביום אוריינטציה בספטמבר, הוא העלה את הנושא. “לפעמים הם מגיעים לתקופת בחינות בלי שהם מקבלים את כל ההקלות שמגיעות להם, אז אני מנסה כל הזמן להקדים את התהליכים”. הדיקן גייר מודה גם הוא בקושי שבאיתור הסטודנטים שמצבם מצריך סיוע. “קשה לנו לדעת גם אם יש אחוזים מי סובל. זו שאלה שרק אלוהים יודע”, אומר גייר ועומד על הפער הגדול שקיים בין ההגדרה של משרד הבריאות לאחוזי נכות והסיוע לסטודנטים – לבין המכללה.

עופר וסראיעה ייאלצו לסיים כנראה את התואר בקצב של חבריהם, אך מה שבטוח זה שהם לא מתחרטים שהם פנו לקבלת עזרה. “חייתי כמעט שנה במכללה בתחושות שאם אתה לא מוכר אז אין לך זכויות, ומסתבר שזה טעות”, מעיד עופר. מהצד השני, הוא אומר שאם לא היו לו את המסמכים הדרושים, הוא לא בטוח היה מקבל את כל היקף העזרה הזו. “לפני ארבע שנים יצאתי מזה לבד. בלי תרופות, בלי פסיכולוגים, בלי טיפול”, מעידה סראיעה על עצמה. “אני חזקה, אני מאמינה”.