“אין תקן לחבר שכול, יש אלפים מאיתנו ששכלו חיילים, חברים ומפקדים ואנחנו זוכרים אותם כל השנה – אני לא צריך את יום הזיכרון”, מספר דניאל הלר, בן 46, שהיה לוחם גולני ברצועת הביטחון משנת 1993 ועד 1995. “יום הזיכרון הוא אירוע לאומי שאמור לאחד. אבל למה אותנו זוכרים פחות?”, הוא שואל. עד לאחרונה, לא נחשבה הלחימה ברצועת הביטחון למערכה של צה”ל באופן רשמי. הצבא לא ערך רישומים של ההרוגים בתקופה ההיא, מ-30 בספטמבר 1982 ועד 24 במאי 2000, והלוחמים לא קיבלו הכרה, כבוד והערכה. ב-1 במארס השנה, אישרה הממשלה באופן רשמי הענקת אות מערכה ללוחמים. כעת, סביב יום הזיכרון הראשון מאז הוכרז על הענקת האות, הם מספרים על החוויות הקשות שלא עוזבות אותם עד היום, ועל התחושות לאחר ההכרזה על קבלת האות.
עבור הלר, אחד מהאירועים ששינו את חייו היה היום שבו הכריזו על מותו במוצב תלוסה. “המוצב שלנו הותקף, בזמן הזה רץ טיל לכיוון הראש שלי וזיהיתי את זה בשנייה האחרונה. ישר צנחתי על הרצפה כשהכול מסביבי מתפוצץ ומתרומם. בחור שהיה לידי צעק למ”פ שהיה מאחוריו שאני מת. לקח לי כמה שניות להבין אם הוא צודק או לא – בכל זאת הזדמנות חגיגית. צעקתי שאני חי וחזרתי להילחם”.
כיום הלר הוא יו”ר משותף של עמותת “קו לבנון” – שמטרתה להנציח את מורשת הלחימה ברצועת הביטחון ולתמוך בנפגעי הנפש מאותה תקופה. “אנחנו העמותה היחידה שמטרתה להיסגר”, אומר הלר. “אנחנו לא מבקשים שום דבר בתמורה – לא ביקשנו להגדיל אחוזי נכות, רק שהלחימה ברצועה תהיה מסודרת בספרי ההיסטוריה, ושהמדינה תיקח אחריות על מי שצריך לטפל בו”.
הר זהב: “הגענו ממצב שאף אחד לא יודע על מה אני מדבר, למצב שבו כולם מדברים על זה”
חיים הר זהב היה גם הוא לוחם ברצועת הביטחון, שאף תיאר את חוויותיו במערכה בספר “לבנון: המלחמה האבודה”. לפני כמה שנים, הוא מספר, פנה לאגף להנצחת החייל במשרד הביטחון, וביקש את מניין ההרוגים בדרום לבנון עד הנסיגה. באגף השיבו לו שמכיוון שזו לא מערכה רשמית, אין רישום מדויק של מי שנפלו בלבנון. “הם ספרו את מניין ההרוגים כמו הרוגי תאונות דרכים, התאבדויות או כל מוות אחר. הצבא כתב את זה ככה אי אף אחד לא אמר שזו מלחמה”, הוא מתאר. בהסתמך על ספירה ידנית שנערכה על ידי לוחמים, התברר כי היו יותר מ-700 הרוגים באזור עד לנסיגה. “האות כאות הוא חסר משמעות. זאת חתיכת פח שאף אחד לא יענוד לעולם כי אנחנו לא לובשים מדי א'”, אומר הר זהב. “הנקודה היא מה שהאות מסמל. ברגע שמדינת ישראל מכירה במלחמה כאחת ממערכותיה זה נכנס לספר ההיסטוריה הלאומי של העם”.
ההכרה בלחימה ברצועת הביטחון כמערכה הגיעה בין היתר לאור הד תקשורתי שיצרה קבוצת הפייסבוק “סיפורים מלבנון”. הקבוצה, שבה חברים יותר מ-36 אלף איש, נועדה ללוחמים שלא יכלו או הצליחו לדבר במשך שנים על מה שעברו שם. אף שהאות עוד לא הוענק להם רשמית, יום הזיכרון האחרון היה עבורם סוף סוף תיקון. “לפני שנתיים אף אחד לא דיבר על לבנון שלנו, והשנה כולם מתעניינים בלבנון”, אומר הר זהב. “הגענו ממצב שאף אחד לא יודע על מה אני מדבר, למצב שבו כולם מדברים על זה”.
שכטר: “הבטחתי לאחי הקטן שלא ישכחו אותו, ירדה לי אבן מהלב”
גם מנחם שכטר, שאיבד את אחיו ישי בלחימה בלבנון, סוחב עמו זיכרונות קשים. הוא מספר שמחבלים היו מגיעים למוצב, והחיילים היו חוטפים אש בלילות חשוכים. כשהגיעה ההודעה על אות המערכה הוא לא שמח – אך חש שהוקל לו. “הייתי יומיים בהלם. לא שמחתי כי זה דבר עצוב שמכירים בלחימה שם רק עכשיו, ומלחמה זה דבר עצוב – אבל באותו רגע ירדה לי אבן מהלב. הרגשתי שזהו, זה בוצע, אני לא צריך להילחם יותר”, הוא אומר.
שכטר מתאר שבמשך שנים לא הצליח להסביר מה קרה שם בלבנון. “היו שואלים אותי ‘באיזו מלחמת לבנון אח שלך נהרג, הראשונה או השנייה?’ ואני הייתי אומר שמדובר בלבנון אחרת. ההבנה וההכרה בציבור לא הייתה קיימת עדיין”, הוא מספר. “הבטחתי לאחי הקטן שלא ישכחו אותו, ולא רק אותו – גם את כל החברים שלו והחיילים. אמנם עדיין צריך לדאוג שזה ייכנס לתוכנית הלימודים בבתי הספר, אבל ‘חובת ההוכחה’ של אותה מלחמה כבר לא עליי”.
