“איך קרה האונס שלך? כמה פעמים זה קרה? זה היה בכוח?” – השאלות האלו לא נשאלו במהלך מתן עדות במשטרה. הן נשאלו, לדבריה של צעירה שנאנסה בנעוריה, דווקא בריאיון עבודה שעברה לאחרונה כשביקשה להתקבל למשטרת ישראל. לטענתה, רוב הריאיון לא עסק בכישוריה ובמידת התאמתה לתפקיד, אלא בפרטי האונס שעברה שנים רבות קודם לכן.
פ’, סטודנטית שנה ג’ לקרימינולוגיה, חולמת כבר זמן רב לשרת במשטרה. “נאנסתי כשהייתי תלמידה בפנימייה. כשהתגייסתי ביקשתי לשרת במשטרה הצבאית החוקרת, במטרה לעזור למי שאפשר”, היא מספרת.
אל הריאיון במחלקה לזיהוי פלילי הגיעה פ’ בעזרת המלצה אישית של חברתה שמשרתת במשטרת ישראל. תחילה נערך ריאיון טלפוני ראשוני, ולאחריו קיבלה פ’ הודעת זימון לריאיון פרונטלי במשרדי מחוז הדרום של המשטרה בבאר שבע. לדבריה, הריאיון נערך ביולי האחרון בנוכחות שני קצינים בכירים.
פ’ מספרת שכאשר עיניה התמלאו דמעות, העיר לה אחד מקציני המשטרה ביובש: “יופי, אני מעדיף שתבכי עכשיו מאשר שתבכי בתפקיד”
“הכול התחיל רגיל ונורמטיבי”, מספרת פ’, “ביקשו שאספר על עצמי ומה עשיתי לפני”. בשלב מסוים בשיחה שאלו המראיינים האם לפ’ יש קשר קודם כלשהו עם המשטרה. הסטודנטית השיבה בכנות שכן, בעבר היא הגישה תלונה על האונס שעברה כנערה. “לא הרגשתי שבאמת הייתה לי ברירה אם לספר להם או לא. רציתי את התפקיד. השתדלתי לענות יבש כמה שאפשר אבל הם המשיכו להיכנס לעומק ורצו לשמוע עוד”.
לדבריה, המראיינים לא הירפו מהנושא. הם המשיכו לשאול עוד ועוד שאלות פולשניות שלא הרגישו לה רלוונטיות למהות המשרה: “הם שאלו ‘כיצד זה קרה? מתי זה קרה? האם זה היה בכוח?’. הריאיון ארך בערך שעה וחצי – ושעה מתוכו עסקה רק בעניין האונס. בגלל שאני רוצה את התפקיד ניסיתי לשדר שאני יכולה להתמודד עם השאלות האלה ולא להיראות חלשה. הייתי צריכה להיות עסוקה בלהוכיח להם שאני מסוגלת למלא את התפקיד אפילו שעברתי אונס”.
הזימון שקיבלה פ’ לריאיון העבודה במשטרה
לדבריה, שאלות המראיינים הציפו מחדש את הטראומה. פ’ מספרת שכאשר עיניה התמלאו דמעות, העיר לה אחד מקציני המשטרה ביובש: “יופי, אני מעדיף שתבכי עכשיו מאשר שתבכי בתפקיד”.
פ’ יצאה מהשיחה מזועזעת: “זה לא פייר, לא ציפיתי להגיע לריאיון עבודה ולהרגיש שאני שוב נותנת עדות על האונס שעברתי. אני בן אדם חזק, אבל ברור שזה יציף בי משהו, זו לא סתם מכה שקיבלתי בברך שתוך כמה ימים תיעלם”.
אף שהדברים לא נאמרו לה באותו שלב מפורשות, פ’ הבינה שלא תקבל את התפקיד שרצתה: “אחד המראיינים אמר לי ‘אני לוקח את העבודה פה בתור משחק, אם תיק שעבדתי עליו 12 שעות ייסגר, אני אגיד סבבה, אתן מאה אחוז ואולי אתבאס. אבל את תתני מאה חמישים-מאתיים אחוז ואז תיכנסי לדיכאון, תהיי עצובה ותצטרכי פסיכולוג'”.
בתגובה שמסרה ל”ספירלה”, סירבה המשטרה להתייחס לטענות הצעירה לגופן: “משטרת ישראל מבצעת תהליכי מיון מעמיקים ומקצועיים למבקשים להתגייס לשורותיה תוך שימוש במגוון רחב של כלים מקצועיים ומתוקפים מתחום מדעי ההתנהגות, ומערך של פסיכולוגים מומחים ומאבחנים. מטרת תהליכי המיון לגיוס היא לאתר חריגים ולבחון התאמה תעסוקתית לתפקידים השונים בארגון. מבין אלפי המועמדים המגישים מועמדות לגיוס בכל שנה רק 20% נמצאים מתאימים וממשיכים להכשרה ממיינת. במקרים של מעורבות שוטרים באירועים חריגים, כל תהליך המיון, הגיוס וההכשרה של השוטר נבחן לאחור בניסיון להבין אם היו סימנים מקדימים ומופקים לקחים בהתאמה”.
לגיטימי שתהליכי המיון הללו יהיו קפדניים, כדי להבטיח שהמועמדים המתאימים ביותר יתקבלו לשירות במשטרה – אולם האם סבורה המשטרה שראוי לבקש ממועמדים, שנפלו קורבן לאונס, לספר בפירוט בריאיון העבודה על התקיפה המינית שעברו? על כך, על אף פניות חוזרות ונשנות של “ספירלה”, סירבה המשטרה להשיב.
