הקורונה פגעה בלא מעט מגזרים, אך יש ענף אחד שעדיין לא זכה לחזור לשגרה מלאה ונורמלית מאז שהחלה המגפה לפני יותר משנתיים: ענף התיירות בכלל, ובעיקר מורי הדרך שעובדים עם קבוצות מחו”ל. בכל פעם שהממשלה החליטה להגביל את כניסת התיירים לארץ – נחתה על פרנסתם של מורי הדרך הללו עוד מהלומה. בזמן שהמשק חווה צמיחת שיא, הם כמעט שלא הצליחו לנצל את ההפוגות הקצרצרות בין גלי התחלואה התכופים כדי להדריך ולהתפרנס.
דן גזית: “היה שבוע מטורף שההזמנות התחילו להתבטל בזו אחר זו. אמרו שהולכים לסגור את השמיים. זה היה נשמע לי אז משפט הזוי”
שוחחנו עם כמה מורי דרך מהדרום ושמענו מהם על האתגרים והתסכול ממדיניות הממשלה. “ליברמן משך את כל האש בגלל שהתבטא בצורה חסרת רגישות כשהציע לנו להחליף מקצוע, אבל האמירה שלו מייצגת את היחס של כל הממשלה הזו אלינו”, אומר דן גזית (42) ממצפה רמון, מורה דרך כבר 12 שנה, ”הקלות הזו שבה מצפים מאיתנו לעשות שינוי מקצוע מטריפה אותי. היו לי ציפיות מהממשלה הזאת אבל היא ממשיכה לזלזל בנו”.
גזית הוא בעל תואר בבלשנות ודובר חמש שפות שבהן הוא גם מוסמך להדריך: “בתחילת 2020 היו לי טיולים משוריינים לחמישה חודשים קדימה – גם מטיילים פרטיים, גם קבוצות שהגיעו דרך סוכנים וגם קבוצות שהייתי אמור להוציא לחו”ל. ואז הכל התחיל לקרוס. היה שבוע מטורף שההזמנות התחילו להתבטל בזו אחר זו. מהסוכנות שעבדתי איתה אמרו לי שהולכים לסגור את השמיים. זה היה נשמע לי אז משפט הזוי, לא הבנתי מאיפה הביאו אותו בכלל”.
בשנתיים האחרונות, מאז שהתיירים כמעט שלא מגיעים, גזית מתנחם במטיילים הישראלים: “יש לי המון מזל שאני גר במצפה רמון שזה אזור שישראלים אוהבים לטייל בו”.
מיטש סומר: “אני פשוט רוצה לבקש מהממשלה שישחררו. אפשר להתנהל בצורה אחראית עם מגבלות הקורונה גם בלי כל ההשלטה של הפחד מסביב”
מיטש סומר (36) גר במושב באר מילכה שעל גבול מצרים, ועובד כמורה דרך לתיירים מחו”ל. ”איך הסתדרתי בשנתיים האלה? בהתחלה המדינה נתנה מענקים ודמי אבטלה וזה עזר, אך ברגע שביוני זה בוטל לא ידעתי איך נצליח להתמודד. בדיוק נולד לנו עוד ילד ונוספו הוצאות. השתמשנו בחסכונות – אבל אם לא פותחים את השמיים עכשיו, אין לי ממה לחיות”.
למרות הקשיים, סומר שומר על אופטימיות: “יש לנו המון כוח בתור ציבור. ראינו את זה כשאנשים כעסו על ההתנהלות סביב המסעדות, הקניונים, חיסוני הילדים וזה עזר. אני פשוט רוצה לבקש מהממשלה שישחררו. אפשר להתנהל בצורה אחראית עם מגבלות הקורונה גם בלי כל ההשלטה של הפחד מסביב”.
ריקי אשקלוני: ”יש לי שלושה קולגות שהתאבדו בגלל המצב הכלכלי, הם ממש הגיעו לפת לחם”
“צריך לזכור שמורי דרך זה לא טייטל. אנחנו משפחות עם ילדים, עם משכנתאות”, אומרת ריקי אשקלוני (66). היא גרה במושב גיאה, עובדת כמורת דרך כבר 40 שנה – וגם היא נאלצה בשנתיים האחרונות להסתמך על דמי האבטלה: “קיבלנו סכום שכיסה לנו רק את הביטוח של הרכב. אין מבנה נכון לפיצוי של עצמאים וגם מה שהיה, הופסק ביוני”. בניגוד לגזית ולמורי דרך אחרים, אשקלוני מספרת ש”לא יכולתי להתקיים מתיירות הפנים כאשר ההתמחות שלי היא בתיירות נכנסת. כל עוד אין כניסה לתיירים, אין לי חלופה”.
מורי דרך המתגוררים ועובדים בדרום כבר רגילים להפרעות התכופות בשגרת העבודה. במציאות שבה כל רקטה שמשוגרת מעזה עלולה להבריח את התיירים, הם נאלצים להתאים את עצמם למציאות שמשתנה תדיר – אבל המגפה שינתה את כללי המשחק. “ההתאוששות של הענף מסבבי הלחימה והטרור היא מהירה, אבל עצירה מלאה של הענף כפי שקרה עם הקורונה – זה לא משהו שהכרתי בעבר”, מעידה אשקלוני. ”יש לי שלושה קולגות שהתאבדו בגלל המצב הכלכלי, הם ממש הגיעו לפת לחם”. אשקלוני מאמינה שהכסף הרב שהממשלה משקיעה במימון קורסי הסבה למורי הדרך היה יכול להיות יעיל יותר כפיצוי ישיר. “הקורסים להשתלמות מקצועית שמציעים כרגע לא תואמים את הכישורים שלנו, מורי הדרך”.
גם אשקלוני לא מרוצה מתהליך קבלת ההחלטות של נבחרי הציבור: “אין הגיון בזה שישראלי יכול לטוס לחו”ל אבל תייר לא יכול להיכנס לארץ. אנחנו מנסים לפעול מול השרים ונתקלים בחומה. אין רצון להיפגש, אין רצון לעמוד מולנו ולתת הסברים ופתרונות, פשוט התעלמות. מילים יפות בכנסת, אבל בפועל רמיסה טוטאלית”.
ובכל זאת, היא נאחזת בתקווה: ”ממרום גילי אני יודעת שדברים יחזרו לקדמותם. הקורונה אמנם הקפיצה את העולם עשרות שנים קדימה מבחינת השימוש בטכנולוגיה, אבל התיירים לא יטיילו מהבית. נראה לי פחות מעניין שרובוט ידריך אותי בטיול בקולוסיאום. העבודה שלנו לא תשתנה. התיירות תחזור וקבוצות עדיין יצטרכו את מורי הדרך”.
