רב-סרן איתמר אלחרר ז”ל, מפקד פלגה בחטיבת הקומנדו, נהרג בינואר בתקרית הירי הדו-צדדי סמוך לבסיס צה”ל בבקעה. בן 26 בלבד היה במותו. בתקרית, שאירעה במהלך מבצע לתפיסת גנבי אמל”ח, נהרג גם רב-סרן אופק אהרון (28).
על דמותו של איתמר כקצין נדמה כי נאמר לא מעט, אך כבן זוג, אלמנתו אור מציגה זווית אחרת שלו שלא מוכרת לכולם. “הוא היה הכי מצחיק שיש”, מספרת אור בריאיון ל”ספירלה”. שלושה חודשים חלפו מאז האסון, אך זכרו של איתמר חי בלבה כתמיד. “היה דיסוננס בין הדמות הרצינית של המפקד ובין איתמר של הבית, שהיו לו את השטויות והבדיחות שלו. הוא היה עושה הכל בבית. אני פתאום קולטת כמה אני לא יודעת לעשות כלום. אם משהו מתקלקל, תוך שניה הוא היה מתקן. שום דבר לא קשה או מורכב עבורו”, היא נזכרת בכאב.
איך הכרתם?
“הגיס שלי היה סמג”ד של איתמר. הוא מאוד אהב אותו ושם עליו עין ואמר ‘זה יהיה משפחה’. איתמר רק ציית”, היא מחייכת. “צחקנו ממש על זה שיש כזו תקופה שאם אחריה לא מתחתנים – אז נפרדים, אצלנו זה היה חמישה חודשים וכבר החלטנו להתחתן. שנה אחרי שהתחלנו לצאת, כבר היינו נשואים”.
שעות ספורות לפני שנהרג, איתמר חזר הביתה להפוגה קצרה ושב לבסיס לקראת היציאה לפעילות המבצעית. “בלילה נכנסתי למיטה ופתאום דפקו בדלת. ממש נבהלתי, קפאתי במקום. באתי לקחת את הטלפון להתקשר לאיתמר ודפקו שוב. צעקתי ‘מי זה’ ואמרו לי צה”ל. הייתי בטוחה שזה איתמר והוא מסתלבט עלי. פתחתי את הדלת, זה לא היה איתמר. עומדים שם ואומרים לי שהוא נהרג מאש כוחותינו יחד עם עוד מפקד”, משחזרת אור בעיניים מלאות דמעות.
“בלילה דפקו בדלת. ממש נבהלתי. צעקתי ‘מי זה’ – ואמרו לי צה”ל. הייתי בטוחה שזה איתמר והוא מסתלבט עלי. פתחתי את הדלת, זה לא היה איתמר. עומדים שם ואומרים לי שהוא נהרג”
“זה היה הלילה הכי ארוך בחיים שלי. היה צריך להחליט מה עושים ואיפה קוברים, איפה יושבים שבעה. היה לי מאוד קשה לחתום על כל הטפסים. זה לא משהו שאת מדמיינת שתעשי. באים ודוחפים לך את זה, אין לך יותר מדי ברירות. אין לך שנייה באמת לעכל ולהבין מה קורה. אני זוכרת שבשמונה בבוקר נכנסנו למונית חזרה הביתה להתארגן ללוויה ואז ראיתי את הפוש שיצא עם שמות ההרוגים. עדיין לא הבנתי איך זה קשור אלי. כשהלכתי לזהות אותו לפני שנקבר, הוא נראה מאוד שליו, עם חצי חיוך. משהו בלב שלי מאוד נרגע”.
“כשהלכתי לזהות אותו לפני שנקבר, הוא נראה מאוד שליו, עם חצי חיוך. משהו בלב שלי מאוד נרגע”
אף שאיתמר שירת כקצין לוחם בחטיבת הקומנדו, אור לא חשבה על כך שחייו עלולים להיות בסכנה: “בחיים לא עבר לי בראש תרחיש כזה. אני תוהה איך לא חשבתי כשדפקו לי בדלת בבית, שזה מה שבאו להודיע לי. זה פשוט היה כל כך רחוק ולא התעסקנו בזה. תמיד הייתי בטוחה שאני אמות לפניו. פחדתי מהיום שתהיה מלחמה, אבל ככה בשגרה, באימון – זה לא משהו שעובר בראש”.
“אני חושבת שזה אחד הדברים שאנשים במדינה לא מבינים: אנשי צבא, כל בוקר שהם קמים זו שליחות והקרבה. אתה חי את החיים שלך בשביל המדינה. לכל אחד מהם היה יותר נוח לקום במיטה בבית ליד אשתו. מבחינתי, כל יום שאיתמר יצא מהבית – זו הייתה השליחות שלנו לאותו שבוע. גם באותו לילה זו הייתה שליחות. מבחינתי אין הבדל אם זה היה קורה במלחמה או כמו שזה קרה. אני גאה בו מאוד בכל מקרה”.
“אנשי צבא, כל בוקר שהם קמים זו שליחות והקרבה. אתה חי את החיים שלך בשביל המדינה”
באיזור שבו פעלו כוחות צה”ל בליל האסון היו גניבות אמצעי לחימה רבות. “איתמר יצא להגן על המחנה, לשמור על החיילים שלו, לדאוג שכל החיילים שלו יחזרו בשלום הביתה. אני לא אכנס לדעותיי הפוליטיות. אני כן אגיד שיש בעיה גדולה בדרום וזה לא התפקיד של צה”ל לטפל בה, אבל בגלל שלא מטפלים, הם היו צריכים לצאת ולעשות את זה בעצמם”.
יש בך כעס על ההתנהלות של המעורבים בתקרית?
אור בוחרת את מילותיה בקפידה. נראה שיש לה הרבה מה לומר, אך היא שומרת על איפוק. “יש הרבה רגשות מעורבים”, היא משיבה לבסוף. “אני מאוד מקווה שהטעות הזו לא תחזור ושצה”ל יסיק את המסקנות הנכונות. היה לי חשוב להעביר מסר לחייל היורה, שיתמכו ויעזרו לו במה שצריך, כי אני יודעת שאם זה היה הפוך לאיתמר היה מאוד קשה. הוא לא היה יכול לחיות עם עצמו. אין לי ספק שכל אחד מהמעורבים לוקח את האירוע איתו, גם אם זה נראה שהם ממשיכים הלאה בחיים”.
כשאור נשאלת על הממצאים הלא פשוטים שעולים מן התחקיר הצבאי לגבי התנהלות הכוחות באותו לילה, היא מבקשת לשמור על כבודו של בעלה: “אולי קשה להעביר את זה דרך התחקיר, אבל איתמר היה מפקד מצטיין שהיה מיועד להיות מג”ד בצה”ל. יש הרבה יותר דברים טובים מטעויות שעשה. אני רוצה להאמין שזוכרים לו את הטוב. בעקבות האירוע נמצאו הרבה ליקויים ולא רק אצל מפקד אחד או שניים אלא באופן רוחבי, ואני מקווה שבצה”ל ראו במה שקרה הזדמנות לתקן”.
מתי איתמר הכי חסר לך?
“בכל בוקר כשאני קמה ומתחילה עוד יום בלעדיו. לפעמים באמצע השבוע את באשליה שאולי הוא עוד בצבא, אבל בסופי שבוע זה הכי קשוח. את יודעת שזה הזמן שהוא אמור להיות פה והוא לא. יש לי רשימה בטלפון של כל הדברים שאני צריכה לספר לו. בכל פעם שקורה משהו, אני חייבת לספר לו ואלה הרגעים הכי קשים. לפעמים קורה שאני רוצה להעביר משהו לאנשים ובאוטומט אני כותבת איתמר”.
הזמן מרפא?
“להיפך. ככל שהזמן עובר זה יותר קשה ועוד יותר סוריאליסטי. יש רגעים שאני שואלת את עצמי ‘הוא באמת לא פה?’. זה פשוט לא נתפס, רק הופך להיות הזוי יותר משבוע לשבוע”.
יש חלומות משותפים שכבר לא יתגשמו?
“לאיתמר היה ויז’ן על בית חלומותיו. אני כל החיים גדלתי בעיר והוא גדל במושב, אבל לגמרי רציתי מושב גם. הוא ידע איך כל חדר בבית ייראה. חלמנו גם על טיול גדול בפיליפינים, אבל לא יותר מדי גדול כי איתמר לא יכול להיות רחוק מהבית הרבה זמן. וכמובן חלמנו להביא ילדים יחד”.
יש כבר יוזמות הנצחה?
“ברור. הרבה אנשים התחילו להציע לי דברים וזה ממש ממלא כשאת שומעת שככה רוצים לעשות עבורו וחושבים עליו. אני גם אעשה את זה, אני עוד מנסה להבין מה הכי מדויק עבור איתמר. בין מה שהוא היה רוצה לבין מה שמגיע לו על מי שהוא היה, יש פער. אם היו שואלים אותו, הוא היה אומר ‘תכבו את האור ולכו הביתה'”.
