הסיפור שהוביל את דנה רגב לעלות ביולי 2014 על מטוס לגרמניה התחיל שנתיים קודם. היא למדה אז בשנה ג’ במסלול העיתונות במכללת “ספיר” והתבקשה להתחיל התמחות בגוף תקשורת, מה שהוביל אותה לעיתון “הארץ”. עם סיום לימודיה היא התקבלה לעבודה כעורכת בדסק האונליין של “דה מרקר”, המגזין הכלכלי של “הארץ”. זמן מה לאחר מכן, כפי שקורה לפעמים בשיחות מסדרון בעבודה, סיפר לה אחד מעמיתיה על מלגה שבה השתתף בעבר, שבמסגרתה עיתונאים פלסטינים וישראלים נוסעים לגרמניה למשך חצי שנה, שבחלקה הם נשלחים להתמחות בכלי תקשורת מקומי.
רגב (37) התלבטה בשל החשש שהתפקיד “בדה מרקר” לא יישמר לה, אבל לבסוף החליטה להגיש מועמדות – והתקבלה. כשהגיע השלב האחרון בתוכנית היא שובצה להתמחות בעיר בון בתחנה של “דויטשה ולה” (Deutsche Welle), רשת השידור הציבורית של גרמניה. “התקבלתי להתמחות בסושיאל מדיה”, היא מספרת בראיון ל”ספירלה”. “כשסיימתי, האחראית עליי הציעה לי להישאר וכיום אני ראש מחלקת סושיאל מדיה בברלין. במקביל אני עובדת שם ככתבת. בין השאר יצרתי כתבות על ישראל והמזרח התיכון בשפה האנגלית”.
- איך את מתארת את חווית העבודה בחו”ל?
“לחיים כמהגרת יש יתרונות וחסרונות. יש אתגרי שפה, אופי וסביבת עבודה שונה. אבל גם אם תדברי גרמנית ותהיי מעורה בתרבות המקומית – תמיד תרגישי פחות שייכות. הגעתי לגרמניה בגיל 29. אי אפשר לקחת כמעט 30 שנה של חינוך בחברה הישראלית ממרכיבי הזהות האישית שלי. מצד שני, יש הרבה ישראלים שפגשתי שמרגישים שחו”ל הוא הבית שלהם. זאת שאלה, מתי מרגישים בבית במקום זר? ומתי מרגישים זר בבית? אבל יש גם יתרונות. האנשים שאני אחראית עליהם מגיעים ממקומות שונים בעולם – מהונג קונג ועד קנדה. אני שמחה שהגעתי לפה”.
ראיון עם דנה רגב:
- יש מחשבות על חזרה לישראל?
“אני בת יחידה ואימא שלי תמיד שואלת אותי מה יכול להחזיר אותי לארץ. התשובה שלי אליה היא תמיד שמדובר באחד משני דברים: אם אהבת חיי נמצאת בישראל, או אם עבודת חיי נמצאת בישראל. כלומר, אם הייתי משתכרת יותר מהשכר שאני מקבלת בגרמניה, מוצאת עבודה בתחום הסושיאל מדיה או עריכה במשכורת ראויה, הייתי שוקלת לחזור. ייתכן שהייתי משנה את כיוון הקריירה שלי ומתחילה ללמד במוסדות אקדמיים. זה מאוד מספק ומהנה ואשמח לתרום מהניסיון שלי לאחרים”.
- אפרופו מוסדות אקדמיים, למה בחרת ללמוד דווקא בספיר?
“רציתי לאתגר את עצמי – ללכת רחוק ולחוות חוויה סטודנטיאלית מיוחדת. שמעתי על ספיר דברים טובים, אז נסעתי באוטובוס מחיפה למכללה. בלי לקבוע מראש, וביקשתי לפגוש את ראש המחלקה לתקשורת כדי לשאול איך אוכל להתקבל ללימודי עיתונות. הרגע שבו הגיע מכתב הקבלה היה מבחינתי הרגע הכי משמח”.
- ואת מרוצה מהבחירה?
“הלימודים בספיר נתנו לי כלים לעולם העיתונות, וגם עבודה מעשית והתמחות. הוסיף מאוד ללמוד ממרצים שהם עיתונאים מהתעשייה. גם בתחום התיאורטי הרגשתי שקיבלתי את כל ההעשרה שרציתי לקבל. שום הכשרה או שיעור יוכלו לתת את הכלים שרוכשים בעולם העבודה האמיתי, אבל ספיר נתנה לי הכי קרוב שאפשר. כשעבדתי ב’הארץ’, רק מעטים מהאנשים שם למדו בספיר, אבל תמיד הצגתי בגאווה את המחלקה לתקשורת ואת המכללה”.
רגב היא לא בוגרת ספיר היחידה שעובדת ברשת Deutsche Welle הגרמנית. בן המחזור שלה, פליקס טמסוט, עשה גם הוא דרך דומה וכיום הוא איש מחלקת הספורט של הרשת. בראיון ל”ספירלה” לאחרונה הוא סיפר: “באופן כללי, לנו כישראלים יש יתרון. בעיקר יש לנו ‘רבאק’ שאין לאחרים. לדוגמה, לא תראי אותי מחכה בסבלנות בתור כדי לראיין את השוער של באיירן מינכן רק כי מסביבי יש 20 עיתונאים ותיקים ומוכרים הרבה יותר ממני. לא מעניינת אותי ההיררכיה הזאת”.
רגב חולקת איתו את הנחישות שכנראה סייעה להם להשתלב בכלי תקשורת כה גדול במדינה כה זרה. כשהיא מתבקשת לתת טיפים לסטודנטים לתקשורת המבקשים להשתלב בתעשייה היא אומרת: “לא לוותר. יש הרבה עבודות בתקשורת. תמיד אומרים לסטודנטים שבכל התחומים חוץ מהייטק אין עבודה. אבל יש עתיד, אל דאגה. לכו ללמוד מה שאתם אוהבים ומה שגורם לכם לקום שמחים בבוקר ללימודים”.
- מה השאיפות שלך לעתיד?
“מבחינה מקצועית הייתי רוצה להתפתח בתחומים חדשים ברשתות החברתיות. בעתיד הרחוק, להצליח לחקור עוד תחומים בתקשורת – בכתיבה, בעריכת טקסטים, לטעום מהכול. מבחינה אישית, החלום שלי להצליח לשמור על קשרים טובים עם ישראל, הבית המקורי שלי, וגרמניה, הבית החדש שלי. זה חלום מאתגר, אבל אשתדל להגשים אותו”.
