יום רביעי שעבר, 11:00 בבוקר. בשדרות רגר בבאר שבע מתהלכים כמה מאות מפגינים, חלקם מכים בתופים, אחרים מחזיקים שלטים שעליהם כתוב בספריי שחור “כאן זה לא פולין”, וכולם צועקים “בושה! בושה!”. חלק מהמשתתפים מתכננים לחתוך לאירוע אחר שמתקיים במקביל לא הרחק משם נגד הרפורמה המשפטית: בפארק הסופרים, המקום שהפך למעוז החיים הסטודנטיאליים נטולי הדאגות של העיר, התאספו כבר כ-20 סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות מבאר שבע. ניכר על פניהם שהם מודאגים, אפילו קצת יותר מהרגיל. בעודם מקימים את תפאורת המחאה חלקם משננים את הטקסטים שבעוד כמה דקות יצטרכו להקריא אל מול הקהל שיגיע. עד כמה אכפת לכלל המוחים בעיר מכמה משוררים ומשוררות? ניכר שלא במיוחד, וניתן להבין זאת בבירור מכמות הקהל הדלה שהגיעה לאירוע.
על הבמה עלה אחד מעמודי התווך של התרבות בבאר שבע, הסופר יואב איתמר. במשך דקות ארוכות הוא עומד אל מול הקהל הספק כעוס ספק מנומנם, אבל ממשיך בשלו – נואם בצורה שלא משאירה מקום לדמיון. החשש שלו מהשתלטות של גופי הממשלה על מוסדות ותיקים כמו הספרייה הלאומית או תיאטראות שונים ברחבי הארץ מדירה שינה מעיניו. אחרי שהוא יורד מהבמה, אנחנו תופסים אותו לשיחה כדי להבין עד כמה משמעותי בשבילו למחות, להפגין ולהשמיע קול.
מה יהיו השלכות הרפורמה על התרבות הישראלית?
“הרפורמה המשפטית היא סימפטום למצב בסיסי וחשוב הרבה יותר. באופן אישי אני חש שהממשלה מנצלת את עריצות הרוב כדי לכפות רעיונות ודעות עבשים ומסוכנים. אני מגדיר את זה ‘למצוא פתרונות לבעיות שלא קיימות’. שר התרבות למשל, ‘מיקי חושך’ אני קורא לו, הוכיח שהוא לא מבין את תפקידו כשביקש לשלול בדיעבד תקציב לסרט שביקר את מדיניות ישראל בשטחים, בלי להבין שדווקא הביקורת הזו מחזקת את ישראל. הוא ביטל את מיזם ‘שבת ישראלית’, בטיעון שהוא לא שוויוני כלפי שומרי מסורת, אף שמדובר ביוזמה של שר חובש כיפה (חילי טרופר) ואף שאיש לא בא בתלונות. במילים אחרות – הרפורמה המשפטית, שבאה לקבע את עריצות הרוב, עשויה להביא למצב שבו אנשי התרבות יהיו יותר פגיעים לרעיונות של הרשות המחוקקת והמבצעת, ואיש לא יגן עליהם”.
אתם חרדים מכך שהממשלה הנוכחית תתערב לעומק בתחומי התרבות?
”התשובה הפשוטה היא כן. זה כבר קורה הלכה למעשה. אני לא מתכוון רק לניסיון לסגור חשבון עם פרקליט המדינה שי ניצן באמצעות מתקפה על הספרייה הלאומית, אלא אפילו על כך שמשרדי החינוך והתרבות מעכבים כספים שמגיעים לגופי התרבות בישראל, ומונעים את ההכרזה על הזוכים בפרס לוי אשכול. עמיתיי חושבים שהעיכוב נובע מכך שרוצים להעביר את התקציבים לגופים ימניים. אני סבור שהעיכוב על ההחלטה נובע מכך שהשלטון מעוניין לתת פרסים ליצירות שעולות בקנה אחד עם מדיניותו”.
מדברים בימים אלה רבות על סוגיית השמעת הקול של אנשי תרבות בקשר למחאה. כמה כוח יש בכלל לאנשי התרבות בישראל?
”אני לא מאמין שיש לנו הרבה כוח ממשי. אני נזכר בסיפור על שמעון פרס, שניסה להציע דירה בתל אביב לנתן אלתרמן והוא סירב. פרס אמר לו: ‘אתה תוכל להמשיך לכתוב נגדנו’, ואלתרמן השיב: ‘אבל לא אוכל לכתוב בעדכם’. כיום אני לא יכול לחשוב אפילו על יוצר משמעותי אחד שלא הוכתם בתווית של שמאלן או יפה נפש. הקומפרסור של התעמולה עובד שעות נוספות וחלקים גדולים מהציבור מבטאים רעיונות ודעות שכמו נלקחו מדף המסרים של ביבי. אז אני לא אופטימי”.
בניגוד לרופאים, אנשי צבא ובכירי הייטק, בקרב אנשי התרבות יש תחושה שלא רק המוסר שלהם עומד כעת למבחן, אלא גם עתיד פרנסתם מונח על הכף. ”תרחיש האימים מבחינתי הוא סתימת פיות”, מוסיף איתמר. “ישעיהו ליבוביץ’ צפה שיהיו מחנות ריכוז לשמאלנים וזה לא מופרך. אני לא חושב שצריך להגיע להידברות, כי אני חושב שטמטמו את הצד השני. מה הפשרה אמורה להיות כשהבית בוער? שישרפו לי רק חצי בית?”.
שאלה נוספת עוסקת במקומם של אנשי התקשורת במחאה. השתתפות פעילה של עיתונאי בהפגנות פוליטיות אמורה בימים כתקנם לעורר שאלות אתיות, אולם במציאות הישראלית הנוכחית, שבה רבים מהעיתונאים מזוהים פוליטית, ומבטאים זאת בנחרצות במדיה החברתית ואפילו בכלי התקשורת שבהם הם מועסקים, מתרחב השטח האפור.
לצורך הכתבה הנוכחית פנינו לשורת עיתונאים מחטיבת החדשות של התאגיד, על רקע הכוונה המוצהרת של שר התקשורת שלמה קרעי וגורמים נוספים בקואליציה לסגור אותה. ביקשנו לדעת כיצד לדעתם תשפיע הרפורמה על כלי התקשורת הציבוריים ועל חופש העיתונות בכלל. כולם כאחד סירבו להתראיין, אפילו שלא לייחוס.
