מאת אבנר צביאלי
מדהים כמה החיים דינמיים. האדם מתכנן תוכניות – ויש מי שחושב אחרת והורס אותן. בסוף השבוע של ה-7 באוקטובר אני ובת הזוג התכוננו לקראת טיסה לפראג שתכננו לכבוד יום הולדתה. הטיסה הייתה אמורה לצאת ביום שני ה-9 באוקטובר בבוקר וההתרגשויות היו בהתאם.
לטורים הקודמים במדור “כותבים מלחמה”
- די לקראווילות – ישראל צריכה להצטרף לאדריכלות החירום של המאה ה-21 / ד”ר ענבל בן-אשר גיטלר
- מה שהכרנו לא יחזור יותר. עכשיו אנחנו לומדים שוב ללכת / גלי לוזון
- עם מפוני שדרות מצאתי את הבית שחיפשתי יותר משלושה עשורים / ד”ר מוטי גיגי
- טורניר הכדורגל המרגש במזרח התיכון התקיים השנה בהרכב חסר / שי ששון
- “כשאמרו לנו שמחכים לזום אאוט כל היום, הבנו שהשגנו את המטרה / ד”ר עומר קינן
- “על פגישה עם נגמ”ש ושידור תחת אש / ד”ר הגר להב
ב-7 באוקטובר בשבת השחורה הכול השתנה. התעוררנו ב-06:30 בבוקר לקולות פיצוצים עזים ובלתי פוסקים של מטחי רקטות שעפו מעלינו לכל עבר. הייתה תחושה של חוסר ודאות ופאניקה באותו זמן. כשנשמעה האזעקה הראשונה, האינסטינקט הראשוני היה לרוץ לעבר המקלט שקרוב לדירה שלי, אך לצערנו המקלטים היו נעולים. השכנים מסביב נשארו בבתיהם, אבל אנחנו מצאנו את עצמנו בחוץ מבוהלים ומבולבלים, לא יודעים לאן ללכת, לא יודעים מה קורה שם בחוץ ומה בעצם צריך לעשות.
בשבוע הראשון למלחמה בקושי הצלחתי לאכול באופן סדיר, הרי איך אפשר לאכול כשבחוץ עדיין יש פחד ואיום מחדירת מחבלים? איך אפשר להמשיך ולהתנהל כשהחברים שלך לתואר שגרים בעוטף או אלה שהתגייסו למילואים לא זמינים ובטלוויזיה לא מפסיקים לדווח על דרמות שקשה לקלוט. לא יכולתי להוריד את העיניים והמחשבות מהמסך. השבועיים הראשונים למלחמה היו מלחיצים בטירוף, בעיקר עבור הנפש שלי שהיא באופן כללי רגישה, אבל במצבי לחץ ופחד כלליים הקושי גדל.
בין כל הכאוס והטירוף מסביב, החלטתי שאני חייב להיות פעיל ולתרום, בעיקר כדי לעזור לעצמי להיחלץ מהמצב. כבר ביום הראשון למלחמה הוחלט בקיבוץ שלי נגבה להקים מערך אבטחה, כמו בכל יתר יישובי המועצה האזורית יואב והאזור. היה לי ברור שאתנדב. אלו המילואים שלי – הגנה ושמירה על הקיבוץ שאני כל כך אוהב. סבא שלי, יעקב צביאלי זיכרונו לברכה, היה ממקימי הקיבוץ בשנת 1939. אני מרגיש שזאת סגירת המעגל מבחינתי – דור שלישי למקימי הקיבוץ, הנכד של מי שנלחם במצרים שניסו לכבוש את נגבה, לוקח כעת חלק בהגנה על הקיבוץ מפני הטרור העזתי.
הימים עוברים והכאב קשה. אני עדיין ממשיך להתנדב לשמור ועובד מדי פעם, מנסה לייצר שגרה. התחלתי השבוע את השנה האחרונה שלי ללימודים. אני מאמין שזה הכוח שלנו כנגד הטרור – לקום על הרגליים וללמוד לחיות לצד העצב ולנהל את החיים שלנו במקביל ללחימה.
אבנר צביאלי הוא סטודנט במסלול עיתונות במחלקה לתקשורת במכללת ספיר וחבר מערכת ספירלה
