ד"ר ענבל בן-אשר גיטלר (צילום: אלון מדר)

כותבים מלחמה | די לקראווילות – ישראל צריכה להצטרף לאדריכלות החירום של המאה ה-21

חלק מתושבי העוטף שבתיהם נהרסו במתקפת ה-7 באוקטובר עתידים לעבור בקרוב לדיור זמני במתחמי קראווילות. זהו פתרון ישן ורווי חסרונות ומוטב שהמדינה תאמץ פתרונות מתקדמים, יצירתיים ועדכניים שנפוצים בעולם. ד"ר ענבל בן-אשר גיטלר מציעה תפיסה אחרת לבנייה בחירום ולשיקום העוטף

מאת ד”ר ענבל בן-אשר גיטלר

לצד העצב וההלם של השבת השחורה, ה-7 באוקטובר 2023, התחלנו, כולנו, לחשוב גם על שיקום.

במקביל לשיקום הפגיעות שלא יתוארו בגוף ובנפש אנו חווים גם את הפגיעה הקשה במרחב הפיזי: בבתים, במבני ציבור ובנופי היומיום של יישובי העוטף. גם רבים מהסטודנטים והעובדים במכללת ספיר שנאלצו להתפנות מביתם למגורים זמניים, מחפשים כעת פתרונות דיור. המדינה מנסה לגשש את דרכיה בנושא. זה הזמן לעצור ולתכנן ולפני שממהרים לשיקום ושימור של הקיים והשמשתו מחדש או לבנייה מאסיבית של “הקראווילה” או צאצאיה של “האשקובית” – אותה קוביית בטון מודולרית שרווחה בשנות ה-80′ לצורך בנייה מהירה של שיכונים, במיוחד בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. כדאי לחשוב על פתרונות יצירתיים יותר. מתוך הטרגדיה נוצרה הזדמנות ליצירתיות אדריכלית שמזמנת בנייה מהירה מתקדמת וארכיטקטורת חירום עדכנית, נוסח המאה ה-21. אדריכלות שיש לה דוגמאות רבות בעולם.

לטורים הקודמים במדור “כותבים מלחמה”:

באירופה, משבר ההגירה הביא בעשור האחרון לחשיבה אינטנסיבית על פתרונות חדשים לבנייה בחירום, בנייה מהירה ופתרונות בני-קיימא ובני-השגה. בשנת 2018 ראיתי פתרונות כאלו לראשונה, מוצבים במרחב, אמיתיים ומוחשיים. שהיתי אז בשבתון בגרמניה מטעם מכללת ספיר ובסוף שבוע קריר בחודש מרץ נסעתי לביקור בברלין. השנה היא, כאמור, 2018. מאה שנה לתום מלחמת העולם הראשונה ומאה לפריצות הדרך באדריכלות שנעשו בבית הספר של הבאוהאוס בגרמניה. כדי לציינן הציגו במוזיאון הבאוהאוס-ארכיב בברלין פרויקט ייחודי בשם “אוניברסיטת הבתים הקטנים”: The Tinyhouse University. מטרתו הייתה, ברוח החלוציות של הבאוהאוס, להציע פתרונות חדשים לדיור עבור מהגרים ופליטים, ולבנות עבורם גם סביבות לימודים ועבודה. הפרויקט כלל בתים על גלגלים שעשו שימוש במים ממוחזרים, רכיבים בגודל מטר על מטר שאותם ניתן לצרף לבית קטן, ובתי קפה ומרחבי עבודה במגוון חומרים ואופני הרכבה.

דיור זמני לא חייב להיות במתווה הקראווילות שכה רווח בארץ: הקראווילות מנציחות את התפיסה של מבנים ריבועיים המונחים בשטח כבדידים, מנותקים מסביבתם הקהילתית והנופית. הקראווילות מצריכות השקעה אדירה מעבר ליחידה עצמה – בפיתוח, בתשתיות ובשירותי משנה. לרוב התוצאה היא סביבת מגורים לא נעימה שאינה מותאמת לתנאי האקלים הקיצוניים של הקיץ והחורף הישראלי.

דיור זמני לא חייב להיות במתווה הקראווילות שכה רווח בארץ: הקראווילות מנציחות את התפיסה של מבנים ריבועיים המונחים בשטח כבדידים, מנותקים מסביבתם הקהילתית והנופית

תפיסה מנוגדת לקראווילות הוצגה השנה, למשל, באוקראינה, שבה מיליונים נעקרו מבתיהם בעקבות המלחמה עם רוסיה: שם, סטודיו בלבק מקייב פיתח קובייה מודולרית המאפשרת גמישות ביצירת יחידות דיור בגדלים שונים, כמו במשחק לגו. היא הופכת על פיה את תפיסת הקראווילה בכך שהיא מאפשרת להצמיד את היחידות זו לזו כדי ליצור מארג קהילתי, שבו גם החללים המשותפים נוצרים על ידי היחידות. כמו במשחק המחשב “מיינקראפט”, האפשרויות הן אינסופיות והארגון יכול ליצור גם רחובות להולכי רגל, כיכרות, ועוד. כל זאת בעלות מינימלית.

מעבר ליצירתיות העדכנית הנדרשת במתן פתרונות, כדאי גם לחשוב על נושא שנמצא במרכז הבמה האדריכלית הבינלאומית והוא – הקיימות. קיימות חשובה מאוד בבנייה הזמנית, אבל עוד יותר מכך היא חשובה כגישה לשיקום המבנים שנהרסו ובבניית הקבע החדשה. קיימוּת נגזרת מהבעיות האקולוגיות של עולמנו ומקודמת, בין השאר, ביעדי האו”ם לפיתוח בר-קיימא (SDGs – Sustainable Development Goals). במובנים רבים, זה קודם כל וינטג’: לאהוב את הבניין הישן גם אם הוא הרוס למחצה ולגלות את הפוטנציאל שלו. שיפוץ ושימור הפכו בשנים האחרונות לעקרון מוביל בבנייה בת-קיימא, משום שאינם הופכים את הישן לפסולת ויכולים להיות חסכוניים מאוד בעלויות. כמו שרשתות אופנה כגון זארה ו-H&M אוספות בגדים למיחזור, כך עלינו לעשות עם הבנייה הישראלית “הקלאסית” בעוטף: היא פשוטה וישירה ומלאת שמחת חיים. כמו שלא רק שמלת ערב, אלא גם טי-שירט, הם וינטג’, כך גם הבנייה שאותה נשמר לא חייבת להיות ייצוגית או “אייקונית”.

הבטון – שבו עושים שימוש בבניית קראווילות – נמנה על החומרים המזהמים ביותר בעולם. ארכיטקטורה מודעת נעשית כיום בחומרים שפגיעתם בסביבה היא מינימלית: אדריכלים הדגימו שימוש מוצלח בקש, שעם, מתכות, בדים ועץ. פותחו גם סוגי בטון חלופיים בטכנולוגיות פחות מזהמות. גישות חדשות משלבות בדרכים מפתיעות אלמנטים ממוחזרים במבנים עכשוויים, כגון אריחי מדרכות, רעפים, רכיבי בטון ממבנים הרוסים, פלסטיק, ועוד.

הבטון נמנה על החומרים המזהמים בעולם. ארכיטקטורה מודעת נעשית כיום בחומרים שפגיעתם בסביבה מינימלית: קש, שעם, מתכות, בדים ועץ. פותחו גם סוגי בטון חלופיים בטכנולוגיות פחות מזהמות

בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר נדרשת חשיבה מעמיקה, חשיבה שצריכה להתייחס לארכיטקטורה של חירום, שתספק דיור ומבני ציבור זמניים ותפתח דיור ומבני ציבור קבועים, כמה שיותר מהר. כדי לעשות זאת ניתן להשתמש בבנייה מהירה. כיום השימוש ברובוטים להרכבת הבניין וברכיבים טרומיים המיוצרים במפעלים מזרז מאוד את התהליך. אבל לצד הדחיפות והיעילות יש להשקיע, כאמור, גם יצירתיות המותאמת לצרכי הקהילה כפי שהיא כיום.

העוטף זרוע כעת שברי בניינים. קורות, לבנים וטיח שראו את סבל יושביהם ואת קורבנות הטבח, התפרקו ונהרסו עימם. אך מתוך כל ההרס יכולה וצריכה לצמוח ארכיטקטורה טובה, מעולה ומעוררת השראה. במבנים משוקמים יכולים השברים להפוך לרצפה, לקיר או למדרכה שתאחה את שברי הזיכרון. לצדם, ארכיטקטורה עדכנית, בת-קיימא ויצירתית בתפיסתה הצורנית והחומרית, תאפשר מרחבים רעננים לעוטף בהתחדשותו.

ד״ר ענבל בן-אשר גיטלר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת ובמחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללה האקדמית ספיר.

הספר  Between Conventional and Experimental: Mass Housing and Prefabrication in Modernist Architecture שאותו היא עורכת עם רגינה הס (ETH Zurich), יעל אלואיל (הטכניון) וצפריר פיינהולץ (הטכניון), ייראה אור בקיץ 2024 בתמיכת קרן המדע הלאומית והמוסדות האקדמיים של העורכות.ים.

סגור לתגובות.