מאת חנה עוקשי
השבוע, ביום שני ה-18 במרץ, קצת יותר מחמישה חודשים מפרוץ המלחמה, נערך אירוע הפתיחה המחודשת של סינמטק שדרות. בשעות הערב התמלא הלובי הקטן בכניסה לאולם הסינמטק באנשים שהתגעגעו למעט אתנחתא תרבותית מהמציאות הקשה והמורכבת שבה חיים תושבי שדרות והעוטף.
בתחילת הערב הוקרן על המסך “תולדות” – סרטה של דלית ארנולד, מתוך אוצרות “חשיפה לדרום”. כמו כן הוקרן הקדימון של “פסטיבל קולנוע דרום בדרך”, שכידוע יצא השנה במתכונת שונה והגיע למפונים ברחבי הארץ. פס הקול בקדימון היה השיר “איש וכינור” עם מילותיהם של חיים אוליאל ומיכה ביטון, לשעבר תושבי שדרות, שמקבלות בימים אלה משמעות מצמררת וגעגוע לימים שלפני ה-7 באוקטובר:
“במקום בו היו גם דמעות,
כוסות ומשחקי קלפים,
בעיניים השותקות,
ראית אנשים קשי יום,
מלאי שמחת חיים,
בלילות הקיץ,
ששרנו בקולי קולות,
שדרות ובית איש וכינור”.
“בהתחלה זה שיתק אותנו לחלוטין, ה-7 לאוקטובר, עכשיו אט-אט אנחנו חוזרים לשגרה”, מספר בני כהן, מנהל סינמטק שדרות. אירוע הפתיחה התקיים בשיתוף עם פסטיבל קולנוע דרום ה-22. השנה נערך כאמור הפסטיבל במתכונת מיוחדת ועקב אחר קהילות העוטף במוקדי הפינוי. עם חזרתם של חלק מהתושבים לביתם בשדרות וכחלק מהניסיון להחזיר את חיי העיר לשגרה בצל המלחמה, נפתח גם סינמטק שדרות בהדרגה. “מאוד מרגש לפתוח מחדש, כמובן שאנו ברגשות מעורבים, מצד אחד מאוד משמח ומצד שני עצוב, זה גורם לחיוך וגם להזיל דמעה, לנסות להכיל הרבה רגשות מאז ה-7 באוקטובר”, מספר כהן. “זאת הנקודה שבה אנחנו מתחילים לצמוח ונשתדל לעשות את הכי טוב מבחינתנו להיות טובים”.
“הסינמטק זה בית”
רעשי מסוקי הקרב והארטילריה של המלחמה, המתרחשת קילומטרים ספורים משדרות, התעמעמו לכמה רגעים באולם הקולנוע, בצלילי מוזיקה ונוסטלגיה של שדרות בשנות ה-90, בהקרנת הסרט “רק כך אני יכול לראות” בבימויו של לוי זיני. הסרט, שראה אור בשנת 1996, מספר על שדרות ומתעד אותנטיות מהולה בתשוקה לחיים של יצירה, אומנות ומימוש עצמי מנקודת מבטם של בני ובנות הדור השני להגירה, שהגיעו מצפון אפריקה. בסרט מתוארים צעירים המבקשים להגשים את חלומותיהם, תוך מערכת יחסים מורכבת עם ההורים ועם ישראל כפי שהם חווים אותה. בין הצעירים בסרט: להקת שפתיים ומנהיגה חיים אוליאל, שמעון אדף, משורר, סופר ומוזיקאי, ומירי בוהדנה שהייתה בעת צילום הסרט נערת ישראל לשנת 1995.
טרם הקרנת הסרט הופיעו על המסך שני מסרים לצופים של בוהדנה ואדף, המשתתפים בסרט. “מאחלת לכם שקט, בריאות, ימים שפויים”, איחלה בוהדנה לקהל הצופים. לדברי אדף, הסרט הוא “עדות לכוח של אומנות, ללכוד רגע חי שממשיך לחיות, להתפתח, לצבור משמעויות. מקיים יחסים מרתקים עם המקום שממנו הוא נבע, עם שדרות, עם הדימויים שלה”. הקהל שהגיע לאירוע הפתיחה התגעגע לתחושת הבית שבסינמטק. “אנשים מאוד התרגשו”, משתף כהן בתגובות. “הקהל שלנו שלא פגשתי כל התקופה הזאת, חלקם הזילו דמעה והתרגשו לחזור. הסינמטק זה בית. לתרבות ולאומנות יש תפקיד עצום בריפוי הנפש של האנשים”.
מנהל הסינמטק בני כהן: “מאוד מרגש לפתוח מחדש, כמובן שאנו ברגשות מעורבים, מצד אחד מאוד משמח ומצד שני עצוב, זה גורם לחיוך וגם להזיל דמעה, לנסות להכיל הרבה רגשות מאז ה-7 באוקטובר”
באירוע נכחו צוות “פסטיבל קולנוע דרום בדרך”, צוות סינמטק שדרות וצוות בית הספר לאמנויות הקול והמסך בספיר. הבמאי והתסריטאי רני בלייר, מרצה בכיר בבית הספר לאמנויות הקול והמסך, הנחה את האירוע וניהל בסופו דיון עם במאי הסרט, לוי זיני. בפוסט שפרסם בלייר בפייסבוק לאחר האירוע, הוא כתב: “ראיינתי את לוי זיני בסיום ההקרנה, הנוסטלגיה הרקיעה שחקים אבל דיברנו גם על היום והמחר, חמישה חודשים אני מסתובב עם מרה שחורה בלב על כל מה שקרה לעוטף, לטוסקנה של המדינה, למשפחתי, למכריי האהובים מניר עוז ובארי, לחברי ילדותי שמצאו את מותם בכיתת הכוננות. אתמול הבטתי בקהל וראיתי תקווה, כולם מבינים שאנחנו עוטף אחד של מושבים, קיבוצים וערי שדה שצריך לקום, בראש זקוף ובאחדות ללא פשרות ולהקים ולשקם, ועלה בי חיוך של פיוס, ועלתה בי תודעה שזה אפשרי”.
גל נעים, בוגר מסלול קולנוע וטלוויזיה בספיר ותושב שדרות מזה 15 שנה שעובד כיום כסאונדמן, הגיע גם לאירוע הפתיחה. “אני מחובר אישית לסינמטק”, הוא מספר לספירלה. “הוא מאוד מיוחד מהבחינה שהוא יצר לנו קהילה של כל האזור”. נעים מספר על ההיכרות עם מנויים נוספים של הסינמטק שהפכו לקהילה עבורו: “אחרי שאתה רואה את אותו פרצוף כמה פעמים והמבט שלכם נפגש כמה פעמים – אז אם שניכם יוצאים מאיזה סרט שביחד העביר אתכם חוויה מיוחדת, אז אתם כבר מדברים אחד עם השני”. לדבריו, החיבור המיוחד עם האנשים נוצר משיחות בלובי לאחר צפייה בסרטים. “הסינמטק אפשר לי לגור בפריפריה ועדיין לראות קולנוע לא מסחרי”, מסביר נעים ומציין כדוגמה את הקרנות הסרטים התיעודיים של פסטיבל דוקאביב, שלא ימצאו בבתי קולנוע רגילים. “נהיו לי חברים מבלי לשים לב, אנשים שהיה לי כיף לבלות איתם”.
גל נעים על אירוע הפתיחה: “לראות פרצופים שאני מכיר מהסינמטק, שאני יודע שהם פרצופים קבועים, פשוט לראות אותם ולדעת שהם חיים”
נעים מספר כי ה-7 באוקטובר חידד לו את הקהילתיות שנוצרה עם אנשים שהפכו לחברים: “ככל שהזמן עבר ופורסמו שמות הנרצחים וראיתי תמונות, הבנתי וראיתי את החברים שלי מהסינמטק שאני מכיר אותם. אני מבין שהם כבר לא יבואו”, הוא אומר בכאב רב. “כשגילתי שהסינמטק נפתח במתכונת מיוחדת, היה לי יותר מחשוב להגיע, כל כך רציתי להיות במקום, בלובי, להיכנס לאולם שאני מכיר בו כל כיסא וכיסא”. נעים הגיע לקבלת הפנים של פתיחת האירוע: “לראות פרצופים שאני מכיר מהסינמטק, שאני יודע שהם פרצופים קבועים, פשוט לראות אותם אתמול ולדעת שהם חיים”. אולם, הוא לא נשאר לצפות בסרט. עבורו היה חשוב להגיע למקום, לראות את הפנים המוכרות ולחבק את צוות הסינמטק – אבל הידיעה שעדיין ישנם חטופים בעזה והמחשבה על מימוש שגרה, הקשתה עליו להישאר לצפות בסרט.
“תמיד היינו רגישים לתמהיל של התוכנייה שלנו, שבנינו מחדש בכל חודש – סרטים דוקומנטריים, סרטי סטודנטים, סרטים עלילתיים וסרטי פסטיבלים מהארץ ומהעולם”, מספר כהן. עם פתיחתו מחדש של הסינמטק בצל המלחמה, כהן מסביר שבחירת הסרטים נעשית כעת ברגישות רבה יותר בכל הקשור להקרנת סרטים בעלי תוכן אלים או כאלה הקשורים בסכסוך: “אנחנו מעדיפים להביא סרטים מגוונים וקלאסיים, סרטים ישראליים וסרטים לילדים במחיר של 10 שקלים לכרטיס”. כהן מזמין וקורא לתושבי שדרות והעוטף ששבו הביתה, וכן לסטודנטים בספיר, להגיע לסינמטק ולאפשר לעצמם לכמה רגעים חוויה אחרת במציאות המורכבת והקשה שבה אנו נמצאים.
