רון קלמן (26), סטודנט לתקשורת במכללת ספיר ואחיו של רועי (22) – שמאובחן על הרצף האוטיסטי – זוכר היטב את בוקר שבעה באוקטובר בעיר מגוריו, שדרות: “רועי כבר מורגל ל’צבע אדום’ ויודע שצריך ללכת לממ”ד, אבל השבעה באוקטובר טרף את הקלפים. חסמתי את הדלת עם ספות ושולחן פינת האוכל. הפעם לא יצאנו מהממ”ד. אפילו אני ואמא שלי לא הבנו מה קורה כששמענו את הירי. בהתחלה רועי לא כל כך הבין למה אנחנו רק יושבים בממ”ד ולא יוצאים. ניסינו להראות לו שאנחנו רגועים כדי שהוא יישאר רגוע ושליו. ידענו שאם אנחנו נראה לו פאניקה וחרדה, זה יגרום לו ללחץ”.
רון ממשיך: “רועי לא מזמן חגג יום הולדת 22. הוא לא שמע בשלוש השנים הראשונות של חייו והרופאים לא עלו על זה. אני וההורים שלי הצלנו אותו שבוע לפני שהוא נהיה חירש. כל העניין הזה שהוא לא שמע גרם לעיכוב התפתחותי שהוביל לאוטיזם והוא מאובחן גם עם פיגור קל עד בינוני”.
קלמן מספר שהוא ורועי אחים יחידים, ב-2011 הוריהם התגרשו כשרון בן 13 ורועי בן 9. מאז, שני האחים מתגוררים עם אימם בשדרות ואביהם עבר לצפון הארץ. רון מספר שהגירושים של הוריו לא פגעו בקשר, שמאז ומתמיד היה חזק מאוד. “עברנו הרבה יחד וזה יצר בינינו קשר מטורף”.
רון מספר שרועי לא יודע לנהל שיח רצוף, לקרוא או לכתוב, אבל אם מבקשים ממנו לעשות משהו – הוא מבין ועושה. “אחת החוזקות שלו היא זיכרון פנומנלי. הוא נמצע במסגרת בבאר-שבע שנקראת ‘מגשימים פסגות’, לשם הוא נוסע בהסעה ונמצא שם מהבוקר עד הצוהריים, זה עושה לו סדר יום, יש לו שם חברים ופעילויות”.
“רועי לא שמע בשלוש שנים הראשונות בחייו, הרופאים לא עלו על זה. הצלנו אותו שבוע לפני שהוא נהיה חירש. זה גרם לעיכוב התפתחותי שהוביל לאוטיזם וגם לאבחון של פיגור קל עד בינוני”
לדברי רון, הקושי העיקרי עבור רועי בשבעה באוקטובר היה שהוא לא היה יכול לצאת, ושהשגרה המוכרת שאליה הוא רגיל נשברה: “הוא מאוד אוהב להסתובב ולשמוע את החיים בחוץ, יש לו גם את הפינה שלו, אבל יש לו גם שגרה מאוד מסוימת. כשהוא לא יכל לצאת מהממ”ד, היה לו קשה. בהתחלה הוא מאוד בדק אותנו. ניסה לצאת, רצה ללכת לשירותים, אבל כשהסברנו לו את הסיטואציה הוא הבין. ההסתגרות בממ”ד היא דבר שגיבש אותנו אפילו יותר. עצם זה שזה נגמר בטוב ולא באיזשהו אסון, אותנו זה בנה, ואפשר להגיד שהתגברנו על זה. שמתי לו אייל גולן כדי שיירגע”.
מה שקרה באותו בוקר לא דומה לאף מלחמה שהייתה בעבר – מחבלים ברחובות, יריות, אין חשמל, אזעקות ללא הפסקה. איך הסברת לו את המצב בחוץ?
“נכון, הוא שמע את היריות וראיתי שהוא נלחץ מזה. ניסינו להסביר לו את הסיטואציה בצורה הכי פשוטה. אמרנו לו: ‘בגלל שיש הרבה אזעקות ומתחילה מלחמה, צריך להישאר בממ”ד’. הוא מאוד אוהב את התוכנית ‘סברי מרנן’, אז בזמן הקצר שהיה חשמל – שמתי לו את זה בטלוויזיה בווליום נמוך, כשבמקביל אני מתעדכן בחדשות בטלפון”. קלמן מספר שהאחריות המוטלת עליו כאח סייעה לו בהתמודדות: “אם לא הייתה לי האחריות הזו, אני בטוח שהיה לי הרבה יותר קשה”.
אי אפשר לברוח מהחדשות והשיח על המלחמה, הנרצחים והחטופים – זה נמצא בכל מקום. איך בכל זאת מונעים ממנו להיחשף לתכנים האלו?
“לרועי אין טלפון אישי בגלל שהוא עם צרכים מיוחדים, אז הוא לא נחשף לרשתות החברתיות. יום אחד צפיתי בסרטון של הטנדרים והוא ישב לידי וראה גם, אבל לשמחתי התכנים הקשים והמורכבים יותר לא הגיעו לעיניו, זה לא היה עושה לו טוב”.
איך ההתנהגות שלו מפרוץ המלחמה?
“אנשים על הרצף הם הרבה יותר רגישים, ומהשבעה באוקטובר רועי הרבה יותר דרוך, אם יש בום או אזעקה מהטלוויזיה – הוא נבהל. שבוע אחרי נפל לנו קסאם ממש מול הבית, חשבנו שזה אצלנו. היה בום מטורף, חריג. אני ממש זוכר את הפרצוף המבוהל של רועי כשהוא יצא מהממ”ד וראה את השעון קיר שהתרסק על הרצפה מההדף”.
רון מספר כיצד שדרות תמיד הייתה חלק משמעותי מחייו של אחיו רועי: “גם כשאנחנו נוסעים לאבא שלי שגר בצפון, הוא תמיד מחכה לחזור לשדרות. יש לו פה את המקום שלו, החברים שלו, המסגרת שלו, וזה כן משהו שהרגשנו שהיה חסר לו מאוד. ראינו את האושר והסיפוק כשהוא הבין שהוא יכול לחזור לשם”. במהלך המלחמה קלמן הוציא רישיון לאקדח ומאז הוא נושא אותו. “אני רואה איך זה משפיע עליו, זה משדר לו יותר ביטחון והוא מרגיש הרבה יותר מוגן”. על ההתמודדות של רועי עם המצב המורכב במדינה אומר רון: “הוא גיבור ומתמודד עם הסיטואציה באופן לא ייאמן. לי יש את המשפחה והחברים לפרוק להם, ולו מאוד קשה להביע את עצמו. עצם זה שהוא מצליח להתמודד עם דברים כאלה – זו השראה בשבילי”.
“המודעות בנושא הזה צריכה לעלות. זה לא ישתנה ביום – אבל כן חשוב שאנשים לא יקראו אחד לשני ‘מפגר’ או ‘אוטיסט’. מי שמכיר מקרוב את האנשים האלו מבין איזה נכס זה ואיזו מתנה”
עם כל האתגר, קלמן רואה את היופי שבחיים לצד אח עם צרכים מיוחדים: “זו מתנה בכל תקופה, לא רק במלחמה. אני חושב שהמודעות בנושא הזה צריכה לעלות. אני לא חושב שזה ישתנה ביום – אבל כן חשוב שאנשים לא יקראו אחד לשני ‘מפגר’ או ‘אוטיסט’. מי שמכיר מקרוב את האנשים האלו מבין איזה נכס זה ואיזו מתנה. אני לא אשקר, יש קשיים בדרך והרבה סיטואציות מורכבות – אבל אני תמיד מסתכל למעלה ואומר ‘בורא עולם, תודה על המתנה הזו’.
“זכורה לי סיטואציה בבית הספר היסודי שאמרו לי ‘מה, לא היית רוצה אח רגיל? אח אחר?’ ועניתי: ‘אין לו קרניים, אין לו זנב, הכול בסדר’. אני שומע הרבה פעמים אנשים שאומרים: ‘מה, אבל הוא לא נראה אוטיסט’. ואני עונה ‘מה יש לראות?’ זו באמת מתנה להיות אח של מישהו עם צרכים מיוחדים”.
