קולט טימסית (62) דודה שלי, נולדה וגדלה בבאר שבע. כשהתחתנה עם יוסי עברה לשדרות, שם הקימו יחד את ביתם וגידלו ארבעה ילדים: אליאב, שירן, דור ואופק. חייהם של בני משפחת טימסית התנהלו בשקט יחסי, עד שבשנת 2001 הקסאמים החלו לנחות בעיר.
ב-2003 ספג ביתם את הפגיעה הראשונה שגרמה נזק לרכוש. הפגיעה השנייה הייתה ב-2007 – הנפילה הקשה ביותר שבה קולט נפצעה קשה. הנפילה השלישית הייתה בשנת 2008 – נפילה ששוב גרמה לפציעות קשות של בני המשפחה. הפגיעה האחרונה היתה לאחרונה – בדצמבר 2024 פגעו רסיסים בבית המשפחה, שלמזלם לא היו בבית.
“שדרות נמצאת בשגרת ‘טפטופים’ כבר 23 שנה. הגענו למצב שכבר אין לנו אמונה באף אחד”
“הרגע הכי קשה ומכונן בחיי היה הפציעה בשנת 2007”, מספרת קולט. “נפצעתי קשה מפגיעה ישירה לתוך ביתי. האזעקה תפסה אותי במקלחת, לא הספקתי לצאת ונקברתי מתחת להריסות. יצאתי משם וחשבתי – אני עירומה ואיך באים לחלץ אותי, חוסר אונים מוחלט. הוציאו אותי מתוך חור שנגרם מנפילת הקסאם, ומשם פינו אותי לבית החולים. רק לאחר מכן התברר שהייתי במצב אנוש. היום נשארתי משותקת בשתי כפות רגליי, אני הולכת בעזרת הליכון ועדיין יש רסיסים בגופי”.
בזמן הפציעה, ילדיה של דודתי, אליאב (שהיה אז בן 25) ושירן (24), היו בחדרים בקומה העליונה בבית, דור (17) לא היה בבית ואופק (5) ישב בסלון וצפה בטלוויזיה. “כשהקסאם פגע, אליאב ושירן רצו אליי וראו אותי פצועה. אליאב מיד חסם לי את הדם, ואופק, שהיה בסלון, נפצע מהזכוכיות שהתנפצו מההדף”, מספרת קולט. מדובר בבית פרטי בן שתי קומות שנגרם לו נזק קשה: “כל הקירות בקומה העליונה קרסו ובכל הבית היה הרס רב, גם למעלה וגם למטה”.
האם קיבלתם סיוע מהרשויות המקומיות או מארגונים אחרים?
“קיבלנו סיוע ממס רכוש – החזר על תיקון הבית, אך באופן חלקי. נאבקנו המון כדי לקבל את הסיוע הזה. רוב הזמן היינו מפונים לבתי מלון באשקלון, יותר מדי חודשים. כל ההתעסקות הזו הקשתה עלינו, בעיקר כי אני ואופק היינו מאושפזים בבית החולים”.
קולט על הפציעה הקשה מפגיעה ישירה בביתה ב-2007: “נשארתי משותקת בשתי כפות רגליי, אני הולכת בעזרת הליכון ועדיין יש רסיסים בגופי”
בשבעה באוקטובר, משפחת טימסית התעוררה לאזעקות בלתי פוסקות וחדירת מחבלים לעיר. הם הסתגרו בממ”ד למעלה מ- 24 שעות ולמחרת כבר פונו לבית מלון בירושלים, שם הם שהו במשך חצי שנה עד שהותר להם לחזור לשדרות.
כיצד חייכם השתנו מאז האירועים?
“חיינו השתנו לרעה – יותר פחד ולחץ, בעיקר התפרצויות טראומטיות מהעבר. דריכות לכל רעש, אפילו הקטן ביותר, והחשש הזה של האם ייפול לנו שוב קסאם בבית? הפחד עדיין קיים מאחר שבשבעה באוקטובר שמענו את היריות של המחבלים, הם נכחו בשכונה שבה אנחנו גרים. בשבוע שעבר יצאתי לנקות את הגינה וגיליתי שברי קסאמים שעפו אלינו. בנס, לא היינו בבית.
“זה פחד משתק, אבל עצוב לומר שזה כבר נהיה חלק מהשגרה שלנו. כל השוטרים שהכרנו נרצחו. היה שוטר שהיה חבר שלנו, היה קרוב כמו משפחה. היינו עושים חגים ושבתות יחד, וכל בעיה הוא היה פותר לנו. אהבו אותו כל כך, והוא חסר לנו מאוד. בכלל כל האנשים שנרצחו בשדרות, כולם מכירים אחד את השני, כמו משפחה אחת גדולה – כי שדרות עיר קטנה וכולם מכירים את כולם”.
“מה שמחזיק אותנו כאן זה האנשים, האכפתיות והחום. יש משהו בעיר הזו שקשה לעזוב ולהשאיר מאחור, עם כל הקושי. אנחנו לא רואים את עצמנו גרים בעיר אחרת. שדרות זה לב, זה הבית”
מה בכל זאת משאיר אותך לגור בשדרות? האם זה מתוך אידיאולוגיה?
“מה שמחזיק אותנו כאן זה האנשים החמים בעיר, האכפתיות והחום – זה לא משהו שקיים בכל עיר. אנחנו גרים כאן כבר למעלה מ-30 שנה. המשפחה של בעלי, יוסי, גרים בעיר הזאת, העסק שלנו למוצרי בית נמצא כאן. ילדיי גדלו והתחנכו כאן, ויש משהו בעיר הזו שקשה לעזוב ולהשאיר מאחור, עם כל הקושי. אנחנו לא רואים את עצמנו גרים בעיר אחרת. שדרות זה לב, זה הבית”.
כשדור ומור (בנה של קולט ואשתו) מגיעים אליכם עם הנכדים, זה לא מפחיד אותך שהם חווים את המציאות של האזעקות והאיום הביטחוני? הרי יכולתם לעבור לבאר שבע – העיר שבה גדלת, שקטה יותר משדרות, וכל המשפחה שלך כבר שם. זו לא החלטה שמשחקת עם גורלם?
“אני יכולה לומר לך שלצערי, היום אין מקום בטוח במדינה. גם דור ומור גרים בחיפה, וראינו מה היה לאורך כל המלחמה שם – אזעקות בלתי פוסקות. אין לאן לברוח, גם אם זה לא שדרות, גם בחיפה המצב לא מזהיר. נכון ששדרות זו עיר שספגה לאורך כל השנים, אבל זו המציאות ואי אפשר לברוח ממנה”.
כיצד לדעתך צריך לסייע לאנשים שחווים מצבים דומים כמו שחוויתם?
“לעזור להם נפשית ולעטוף אותם כל הזמן. במצבים כאלה הנפש פגועה – אני יודעת את זה כי הייתי שם. אנשים שעברו את השבעה באוקטובר, למשל, צריך לתמוך בהם מכל הבחינות, כי הם עברו תופת נוראית. ואני מאחלת לנו שלעולם לא נדע יותר אירועים כאלה במדינה שלנו”.
לנוכח העובדה שכרגע קיימת הפסקת אש, את חושבת שהמצב ישתפר?
“לצערי – ואני אומרת רק את דעתי – אני לא חושבת שהמצב ישתפר. שדרות נמצאת בשגרת ‘טפטופים’ כבר 23 שנה. הגענו למצב שכבר אין לנו אמונה באף אחד. כל הפוליטיקאים למיניהם נותנים הבטחות שווא כל פעם מחדש, ואנחנו מוצאים את עצמנו באותה סיטואציה פעם אחר פעם. אנחנו סומכים אך ורק על בורא עולם ולא על אף אחד אחר”.
