“אם היו מודיעים לי מראש שיש מלחמה, הייתי נשאר בבית”, אומר ד”ר מוטי גיגי, מרצה במחלקה לתקשורת וראש משלחת הסטודנטים ממכללת ספיר לאוניברסיטת קלן, שבגרמניה. בבוקר שבת, 28 בפברואר, ישראלים רבים התעוררו מהתרעות פיקוד העורף שהודיעו על תחילת המלחמה עם איראן, ויחד איתם גם ד”ר גיגי והסטודנטים: “אנחנו מחוברים לפיקוד העורף, גם אני קיבלתי התרעה”, הוא אומר. “הבנתי שהדרך הביתה תהיה ארוכה”.
אך לא כולם כמו ד”ר גיגי צמודים להתרעות פיקוד העורף גם בחו”ל. תמארה אבו-גמע’ה, סטודנטית במשלחת, לא הבינה מיד על מה המהומה: “התעוררתי רק ב-9:00 (שעון גרמניה) מהודעות של המשפחה שאמרו לי ‘נתקעת’. לא הבנתי מה קרה”, היא מספרת. וקשה להאשים אותה, כשרק ערב לפני כן (שישי) יצאה יחד עם ד”ר גיגי ושאר חברי המשלחת לחגוג את סיומה. למשלחת, שנקראת “פולריזציה ישראל-גרמניה”, יצאו חמישה סטודנטים לתואר השני בתקשורת ומטרתה היא מחקר הבוחן את הקיטוב התקשורתי בין גרמניה וישראל של אחרי השבעה באוקטובר.
פעילות המשלחת תוכננה להימשך שבעה ימים, אך כאמור התארכה עקב סגירת השמיים וביטול הטיסות בגלל המלחמה. חברי המשלחת הם חלק קטן מישראלים רבים, מעל ל-100 אלף לפי פרסומים שונים, שנתקעו מחוץ לישראל. “אנחנו עדיין מנסים להבין מה הולך להיות”, אומר ד”ר גיגי. “אנחנו בגרמניה, והכול פה מושלם, שקט ורגוע. אבל זה כל העניין, שמצד אחד אם לא הייתה מלחמה, אז סבבה פה. אנחנו מסתובבים, מטיילים, בית מלון. זה כאילו רגיל, אבל אנחנו לא רגועים, כי אנחנו רוצים לחזור הביתה. אנחנו רוצים להיות עם המשפחות שלנו”.
ד״ר מוטי גיגי, ראש המשלחת: “דיברנו על כמה ששקט פה. ולאן אנחנו רוצים לחזור? למלחמה, לטילים לאזעקות? התשובה היא כן”
“מאז ביטול הטיסה אני לא ישן טוב, אני דואג”, משתף לירון מור פסח, גם הוא סטודנט במשלחת. “יש תחושה של חוסר שליטה, ואני כל הזמן חושב על האנשים שכביכול השארתי מאחור. אם היו לי תקוות שאשלים מטלות ואכין את עצמי לסמסטר הבא, אז הראש שלי לא שם, אני כל הזמן חורש את החדשות”. “יש בזה משהו לא הגיוני”, מוסיף ד”ר גיגי. “דיברנו על כמה ששקט פה. ולאן אנחנו רוצים לחזור? למלחמה, לטילים ולאזעקות? התשובה היא כן”, הוא מדגיש.
“יש הרבה חוסר ודאות. יצרתי קשר עם קונסול ישראל בברלין. הם לא יוצרים קשר, אנחנו יוצרים קשר, אבל עדיין אין להם תשובות לשום דבר”, אומר ד”ר גיגי. “ואתה יודע, אנחנו לפחות תחת מסגרת, והמכללה אישרה את ההוצאות הכלכליות שנוספו. יאמר לזכות המכללה, היא לקחה אחריות מלאה”. “אין לי ציפיות מהמדינה”, מוסיף לירון. “אבל אני מאוד שמח שיש את ספיר, את האוניברסיטה בקלן והרבה אנשים טובים שרוצים לעזור לנו”.
לירון מור פסח, סטודנט במשלחת: “מאוד קל להיכנס למקום של רק אתה והחדשות, אבל למען השפיות צריך לצאת החוצה, להיעזר בישראלים שסביבנו, בגרמנים, שבאמת מארחים אותנו באופן יוצא מן הכלל, ומבינים את המצב”
מלבד היחס והתמיכה של המכללה כלפי המשלחת, גם הקולגות המקומיים תומכים בחבריהם. “זה מאוד קל להיכנס למקום הזה של רק אתה והחדשות, או רק אתה והקרובים שלך. אבל למען השפיות צריך לצאת החוצה, צריך להיעזר בישראלים שיש סביבנו, גם בגרמנים, שבאמת מארחים אותנו באופן יוצא מן הכלל, ומבינים את המצב”, אומר לירון.
הסטודנטים הגרמנים היו מקסימים אלינו, באמת”, הוא מוסיף. “גם העבודה בזמן המשלחת הייתה מאוד מקצועית, וגם השיח מאוד-מאוד פתוח. לא הרגשתי שיפוטיות, לא סלידה או משהו כזה. וגם עכשיו, הם עם הכוונות הכי טובות בעולם”. “צריך להגיד את זה”, מוסיף ד”ר גיגי. “הקהילה היהודית והלא יהודית פה גם עזרו לנו, הציעו לנו בתים, חדרים. באמת, הם היו ממש, ממש בסדר”.
בתוך האי ודאות, חברי המשלחת מנסים להוציא את המיטב, בכל זאת, המשלחת אינה רק אקדמית – היא גם תרבותית. אז הם משתדלים לחקור את העיר, את המוזיאונים, את תרבות השתייה. במקביל יש לחברי המשלחת גם הזדמנות לספר את הסיפור שלהם, כישראלים שנשארו בעל כורחם במדינה אחרת ומחכים לחזור למלחמה – סיפורה של המשלחת הישראלית הגיע גם לתקשורת המקומית שרצתה לראיין את חבריה: “אנחנו מנסים להוציא מהלימון לימונדה”, מסכם גיגי.
