כשהייתה בכיתה ז', במהלך מבצע צוק איתן ב־2014, סלאם צביח ישבה מול החדשות וחלמה להיות בצד השני של המסך. ״אני כל הזמן צפיתי בחדשות״, היא מספרת. אביה, שהיה היחיד במשפחה שתמך בחלום שלה, אמר לה שהוא מקווה לראות אותה יום אחד כמו השדרניות בטלוויזיה. ״אמרתי לו: 'וואי אבא, כמה בא לי באמת להיות שדרנית, וגם כתבת שטח, לצאת לשטח, לראיין אנשים'״. החלום הזה, היא אומרת, נשאר איתה מאז.
כמעט 12 שנים אחר כך, סלאם, בת 23 מהיישוב אל־סייד שבנגב, כבר סיימה תואר ראשון בתקשורת במסלול רדיו במכללה האקדמית ספיר. היא שידרה בעברית ובערבית, יצרה פודקאסטים ועשתה התמחות בתאגיד השידור. אבל במקום להשתלב במערכת חדשות, כפי שדמיינה בילדות, היא מצאה את עצמה דווקא בכיתה, מלמדת תקשורת בבית הספר אל־פארוק בכסייפה.
"צחקו עליי, זלזלו בי"
הדרך שעשתה עד לכאן לא הייתה מובנת מאליה. עוד כשהייתה תלמידה וביקשה שיפתחו בבית הספר שלה מגמת תקשורת, היא מספרת שנתקלה בזלזול. ״הם צחקו עליי, הם זלזלו בי. אמרו 'מה? תקשורת? אין שם כסף'״. גם בבית הבחירה עוררה חששות. ״רק אבא שלי תמך בי, שאר המשפחה לא״. בחברה המסורתית שבה גדלה, האפשרות לעבוד בשעות לא שגרתיות, לצאת לשטח ולהופיע מול מצלמה לא תמיד תאמה את הציפיות שהכירה מסביבתה. ״איך תהיי בטלוויזיה? איך תצאי לראיין אנשים? אם יהיה משהו באמצע הלילה?״, היא משחזרת את השאלות ששמעה.
כשהגיעה ללימודים בספיר חיכה לסלאם אתגר נוסף: העברית. ״אני מבינה עברית, אבל לא יודעת איך להגיד. אין לי מחסן מילים״, היא מתארת את תחילת הלימודים. בשנה הראשונה, בתקופת הקורונה, היא חששה להשתתף בשיעורים. לפעמים, היא משתפת, כשהמרצה פנתה אליה בזום, היא העמידה פנים שיש בעיית אינטרנט כדי שלא תצטרך לענות.
גם הכניסה לכיתה הייתה עבורה מפגש עם עולם חדש. ״נכנסתי לכיתה, כל הכיתה היו יהודים״, היא מספרת. עד ללימודים כמעט שלא הייתה לה אינטראקציה יומיומית עם יהודים. ״שואלים אותי שאלות, אני לא יודעת איך להגיב, מפחדת כל הזמן לדבר איתם״. הקושי בשפה השפיע גם על הציונים שלה, אף שלדבריה השקיעה ולמדה.
בהדרגה הדברים השתנו. היא התחילה לדבר יותר עם הסטודנטים, יצרה חברויות וצברה ביטחון בעברית. דווקא במקום שבו הקול הוא הכלי המרכזי היא הרגישה לבסוף בבית. ״רדיו זה כמו בית בשבילי״, היא מתרגשת. בתחילה שידרה בערבית, ובהמשך החליטה להתחיל לשדר גם בעברית, השתתפה בתוכנית עם סטודנטים נוספים, יצרה פודקאסטים וראיינה אנשים.
״כשהייתי בהתמחות, כל כך רצו שאני אמשיך שם. אני לא חושבת שהאתגר הוא ראיונות עבודה, אלא השפה, המרחק, אולי התרבות גם"
במהלך הלימודים עשתה סלאם התמחות בתאגיד השידור וקיוותה להמשיך משם לעבודה בתקשורת. אבל הסיפור שלה מורכב יותר מהטענה הפשוטה שמערכות החדשות אינן רוצות להעסיק נשים ערביות. ״כשהייתי בהתמחות, כל כך רצו שאני אמשיך שם״, היא מספרת. גם ב־i24NEWS, שאליו הגיעה עם תלמידיה לסיור, הרגישה שיש רצון לשלב אנשי ונשות תקשורת מהחברה הערבית. "אני לא חושבת שהאתגר הוא ראיונות עבודה", היא אומרת.
החסמים שהיא מתארת נמצאים מחוץ לדלתות המערכת. ״השפה, המרחק, אולי התרבות גם״, היא מונה. רוב אפשרויות התעסוקה הגדולות בתחום נמצאות הרחק מהיישובים הבדואים בנגב, והמרחק במקרה שלה אינו רק גיאוגרפי. "איפה את הולכת לעבוד? לירושלים? אין לך את האפשרות הזאת שכל יום תסעי לשם. אפילו אם את רוצה, את לא יכולה לגור שם לבד. את מבינה? זה כל הקשיים". האפשרות לעבור לעיר אחרת קשורה גם למשפחה ולנורמות חברתיות בחברה מסורתית, בעוד שגם האפשרויות לעבוד בתקשורת ערבית קרוב לבית מצומצמות. "בחברה הערבית יש גופי תקשורת, אבל רובן בצפון", היא אומרת. "כאן בנגב, אצל הבדואים, כמעט ואין".
הפער מתחיל בבית הספר
מבחינת סלאם, הפער מתחיל הרבה לפני שלב חיפוש העבודה, כבר בבית הספר. האפשרות ללמוד תקשורת בחברה הבדואית בנגב כמעט שאינה קיימת, ובית הספר שבו היא מלמדת הוא היחיד באזור שמפעיל מגמה בתחום. כשהיא מספרת לאנשים מה הכיתה שלה לומדת, היא נתקלת שוב ושוב באותה תגובה: ״באמת? הלוואי שהיה לנו את המקצוע הזה״. התלמידים נחשפים בעיקר למסלולים כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, מחשבים והנדסה, ותקשורת כלל אינה מוצגת בפניהם כאפשרות. ״העולם שונה לגמרי בין בתי הספר שלנו לבתי הספר היהודיים. זה שונה, שונה לגמרי״, היא אומרת. בעיניה, היעדר החשיפה לתחום משמעותי לא פחות ממיעוט מקומות העבודה: ״קשה לבחור במקצוע שלא הכרת כאפשרות מלכתחילה״.
אולי משום כך יש אירוניה מסוימת במקום שבו מצאה את עצמה היום. ״עשיתי פודקאסט, פרק על הסיפור האישי שלי, שאמרתי בו: אני לעולם לא אהיה מורה. לעולם״, היא נזכרת. אחרי ההתמחות והקושי למצוא עבודה מתאימה בתחום, הוצע לה ללמד תקשורת בבית הספר אל־פארוק. היא הסכימה, וגילתה שהיא יכולה להפוך את ההוראה למשהו שקרוב הרבה יותר לעולם שאליו רצתה להגיע.
״הם מקליטים פודקאסטים, כתבות, צילום, הכול״, היא מספרת. התלמידים שלה עוסקים בפוליטיקה ובייצוג החברה הערבית בתקשורת ומבקרים במערכות חדשות. ״אני מרגישה שעשיתי שם מהפכה״, אומרת סלאם. ״התלמידים לא רק לומדים, אלא יוצאים לשטח״. בעיניה המטרה היא לא רק ללמד מקצוע, אלא לגרום להם להרגיש שהעולם הזה יכול להיות גם שלהם.
על החסמים של הנערות במגזר הבדואי: ״יש הרבה בנות שיש להן חשש לדבר מול המצלמה. החשש הזה בא מהבית – מפחדים שמשפחות אחרות יתחילו לדבר, כאילו כבוד המשפחה״
מעניין במיוחד לראות מי בוחרות ללמוד אצלה. השנה לימדה סלאם 51 תלמידים בשלוש כיתות תקשורת, מהם 37 בנות ורק 14 בנים. אלה אינם נתונים שמייצגים את כלל החברה הבדואית, אבל בכיתות שלה לפחות, נראה שיש לא מעט נערות שמתעניינות בתחום כשהאפשרות נפתחת בפניהן. עם זאת, היא מזהה אצל חלק מהתלמידות את אותם חסמים שפגשה בעצמה. ״יש הרבה בנות שיש להן חשש לדבר מול המצלמה ולפרסם אותן. למה? החשש הזה בא איתן מהבית״, היא מספרת כי בחלק מהמשפחות החשיפה של נערה בפומבי עדיין יכולה לעורר חשש מתגובת הסביבה: ״הם מפחדים שמשפחות אחרות יתחילו לדבר, כאילו כבוד המשפחה״. כך, עוד לפני השאלה אם יצליחו בעתיד להשתלב בתקשורת, חלק מהנערות צריכות להתמודד עם החשש מחשיפה ועם הציפיות סביבן.
מהרוב בכיתה למיעוט באולפן
עם רוב נשי מוחלט, הכיתה של סלאם מציגה תמונה כמעט הפוכה מזו שמצטיירת על מסך החדשות והנתון הזה לא מאפיין רק את התקשורת הערבית, אלא את התקשורת הישראלית כולה. אמנם בתקשורת הערבית הפער גדול יותר, אבל זה חלק מתופעה כללית. מחקר ״ייצוג נשים בחדשות בישראל״, במסגרת פרויקט ניטור המדיה העולמי GMMP לשנת 2025, מצא כי נשים היו רק 17.6% מכלל הדמויות המסוקרות בחדשות בישראל, לעומת ממוצע עולמי של 26%. כמעט מחצית מהסיקור שנבדק עסק במלחמה, אך נשים היו רק 11% מהדמויות שהופיעו בו. בתחומי הפוליטיקה שיעורן עמד על 6% בלבד ובביטחון על 1%.
מי שמלווה את הנתונים האלה בישראל כבר יותר מעשור היא פרופ' עינת לחובר, חוקרת תקשורת ומגדר במכללה האקדמית ספיר. לחובר מנהלת מאז 2010 את המחקר הישראלי, שנערך הפעם בשיתוף ליאת גרנות דדון, עו"ד ענת טהון אשכנזי ותמר צבי. המחקר הוא חלק מפרויקט בינלאומי שמתקיים מאז ועידת בייג'ין ב־1995 ומאפשר להשוות את ייצוג הנשים בחדשות בין מדינות ולאורך זמן.
אחרי שנים שבהן נדמה היה שהפער מצטמצם: ״ישראל נמצאת בנסיגה די משמעותית בהשוואה למדינות אחרות״
דווקא המבט לאורך זמן חושף את עומק הנסיגה. ״מה שאולי הכי מדאיג זה שאחרי לא מעט שנים שבסך הכול הייתה מגמה של שיפור בישראל בכל מיני מדדים, ישראל נמצאת בנסיגה די משמעותית בהשוואה למדינות אחרות״, אומרת לחובר. לדבריה, כבר במחקר הקודם, שנערך ב־2020, עוד היה אפשר לייחס חלק מהירידה להשפעות הקורונה, אך המשך המגמה מטרידה אותה.
לחובר נזהרת מהסבר פשוט לפיו מישהו במערכות החדשות החליט להעלים נשים מהמסך. ״אני לא חושבת שיש פה איזו קנוניה נגד נשים״, היא אומרת. בעיניה, החדשות משקפות במידה רבה את מוקדי הכוח בחברה ואת מי שנמצאים בהם. כאשר סדר היום נשלט בידי מלחמה, ביטחון ופוליטיקה – התקשורת פונה שוב ושוב לזירות שבהן נשים עדיין נמצאות פחות בעמדות הבכירות.
״עם כל זה שיש השתלבות של נשים כלוחמות, הן עדיין לא המפקדות המרכזיות בצבא, והן עדיין לא נתפסות כמומחיות הביטחוניות״, היא מסבירה. ״אותו דבר בתחום של מדיניות, כמו שאמרנו, בממשלה״. מבחינתה, כאשר נשים אינן נמצאות מספיק במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות, התוצאה מגיעה גם למסך: ״אז בעצם אנחנו לא נראה אותן באולפני החדשות״.
הפער בולט במיוחד כשבוחנים לא רק אם נשים מופיעות על המסך, אלא באיזה תפקיד. לפי המחקר, בטלוויזיה 83% ממגישי החדשות שנוטרו היו נשים, אך מתוך 27 פרשנים רק אישה אחת הופיעה כפרשנית באולפן. החוקרות מגדירות זאת כפער בין ״חזות לסמכות״: נשים בולטות בתפקידי הגשה, אך כמעט נעדרות מתפקידי הפרשנות שמעניקים סמכות להסביר ולנתח את החדשות.
אצל נשים ערביות הפער עמוק עוד יותר. לפי המחקר, נשים ערביות ישראליות היו פחות מחצי אחוז מכלל הדמויות המסוקרות בחדשות, וגם בחדשות בערבית הנוכחות הנשית הייתה נמוכה במיוחד, וברדיו בערבית עמדה על 6% בלבד. לחובר מציינת שההיעדר הזה אינו חדש, אבל המלחמה החריפה אותו. ״בוודאי בעת מלחמה אנחנו מבינים שבכלל הציבור הערבי הישראלי הודר מהחדשות״. היא מוסיפה כי לצד המקום המצומצם שניתן לחברה הערבית בשיח המרכזי, גם אזרחים ערבים עצמם הרגישו בתקופה הזאת פחות בטוחים להופיע באולפנים ולהשמיע את קולם.
גם מצבה של התקשורת בערבית מצמצם את אפשרויות ההשתלבות בתחום. ״התקשורת בערבית בישראל היא באמת במצב עוד יותר גרוע מהתקשורת הישראלית בשפה העברית", אומרת לחובר. ״יש מעט מאוד גופי תקשורת״. צעירים וצעירות שרוצים להתפתח בתחום נדרשים לכן לא פעם לנסות להשתלב בתקשורת המרכזית בעברית או לחפש אפשרויות בכלי תקשורת בינלאומיים.
היא מסבירה כי עבור נשים ערביות מסלולים אחרים עדיין נגישים ומקובלים יותר. ״חינוך ומקצועות טיפוליים אחרים, כמו סיעוד, הם עדיין האופציה היותר נגישה עבור נשים ערביות. הרבה פעמים משפחות מעדיפות שהבנות שלהן ילכו לתחומים האלה, כי הם נתפסים כמסורתיים יותר״. הסיפור של סלאם, שמצאה את עצמה בסופו של דבר בכיתה אף שחלמה על מערכת חדשות, ממחיש עד כמה האפשרויות המקצועיות אינן נקבעות רק לפי כישרון או רצון.
לחובר מבהירה כי מבחינתה הסיפור אינו מתחיל ונגמר בתקשורת. ״ישראל נמצאת היום בנסיגה בכלל בהקשר של מעמדן של נשים״, היא אומרת. אחרי תקופה שבהן נשים השתלבו יותר בפוליטיקה, בממשלה ובעמדות קבלת החלטות, היא מזהה בשנים האחרונות תנועה בכיוון ההפוך. בעיניה, הירידה בייצוג בחדשות היא חלק מאותה תמונה רחבה.
בעיני לחובר, זו אינה רק שאלה של ייצוג מספרי. ״חשוב שדווקא במלחמה יביאו את הקול האזרחי ויציעו סדר יום אחר״, היא אומרת. כאשר נשים אינן שותפות מספיק כמקורות, כמומחיות וכמי שעושות את החדשות, היא מוסיפה, ״התוצאה היא שסדר היום המיליטריסטי ממשיך״. כלומר, השאלה מי יושב באולפן יכולה להשפיע גם על השאלות שנשאלות ועל נקודות המבט שמקבלות מקום.
היא מבהירה כי מבחינתה הסיפור אינו מתחיל ונגמר בתקשורת. ״ישראל נמצאת היום בנסיגה בכלל בהקשר של מעמדן של נשים״, היא אומרת. אחרי תקופה שבהן נשים השתלבו יותר בפוליטיקה, בממשלה ובעמדות קבלת החלטות, היא מזהה בשנים האחרונות תנועה בכיוון ההפוך. בעיניה, הירידה בייצוג בחדשות היא חלק מאותה תמונה רחבה.
על רקע הרחבת ההפרדה המגדרית באקדמיה: ״אם רוצים להדיר נשים מההשכלה הגבוהה ומהרחוב, אז רוצים להדיר אותן גם מהחדשות. זו אותה מגמה״
״אם רוצים להדיר נשים מההשכלה הגבוהה ומהרחוב, אז רוצים להדיר אותן גם מהחדשות. זו אותה מגמה״, היא אומרת. הדברים מקבלים משמעות אקטואלית במיוחד לאחר שב־16 ביולי אישרה הכנסת חוק שמרחיב את האפשרות לקיים מסלולים בהפרדה מגדרית באקדמיה גם לתארים שניים ושלישיים. האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים התנגדה לחוק והזהירה כי הוא מאפשר להרחיב את ההפרדה גם מעבר לכיתות הלימוד, למרחבים ציבוריים ולמתקנים בקמפוסים של מוסדות שבוחרים בכך.
לחובר אינה טוענת שחוק אחד יגרום באופן ישיר לכך שפחות נשים יופיעו בחדשות. היא מצביעה על שרשרת רחבה יותר של הזדמנויות: מי יכולה ללמוד, מי יכולה להשתלב, מי מגיעה לעמדות בכירות, מי נתפסת כבעלת מומחיות ובסופו של דבר מי מוזמנת להסביר לציבור את המציאות. ״אם תמשיך ההפרדה באקדמיה, זה יכול גם להשליך על ההשתלבות של נשים בכל מיני הקשרים כאלה, כמו גם תעשיית התקשורת״, היא מזהירה.
היא מתעקשת כי שינוי לא יכול להישען רק על נשים כמו סלאם שיצליחו להתגבר בעצמן על כל החסמים שבדרך. ״מערכות החדשות פשוט צריכות לשים את זה במרכז סדר היום שלהן ולהחליט שהן עושות את זה״, אומרת לחובר. לדבריה, נשים ובמיוחד נשים מקבוצות מיעוט, צריכות להשתלב ״לא רק מאחורי הקלעים או בתפקידים זוטרים, אלא בכל שרשרת התפקידים, גם בפרונט וגם בתפקידי מפתח״.
בעוד חמש שנים ייערך שוב המחקר וייבדק אם המגמה השתנתה. לחובר מקווה לראות עצירה בנסיגה וחזרה לכיוון של שיפור, אבל מבהירה שהתשובה תלויה גם בכיוון שאליו תלך החברה הישראלית כולה. בינתיים, בכיתה אחת בכסייפה כבר יושבות 37 נערות שלומדות להחזיק מיקרופון, לצלם, לשאול שאלות ולספר סיפור. האם הן יצליחו להגיע יום אחד למקומות שבהם לא רק רואים נשים על המסך, אלא גם מקשיבים למה שיש להן לומר, זו כבר השאלה שהמחקר הבא יצטרך לעזור לענות עליה.
"צריך לשמור על קצת תקווה", אומרת לחובר. "לא נתייאש".
