ב-7 באוקטובר 2023 השתנה משהו עמוק באופן שבו אנחנו מבינים את המילה "בית". עבור תושבי הנגב המערבי, הבית חדל להיות המקום שאליו חוזרים בסוף היום. חלקם עזבו מבלי לדעת מתי יראו אותו שוב, בעוד שרבים איבדו את ביתם. השכנים שהיו רגילים להיפגש בדרך לחדר האוכל, בשבילי הקיבוץ או ליד שער היישוב, מצאו עצמם במקומות שונים בארץ. בתוך כל זה, הבית המשיך להופיע על מסכי הטלפונים. השכנים המשיכו את השיחות דרך המסך – שיתפו אחד את השני בטראומה, באבל, בפחדים וניסו למצוא מילים למציאות שקשה להבין.
קשה לדעת מה מרגישים אותם אנשים הקוראים הודעות כאלו על מסך הטלפון כשהם בחדר מלון, הרחק מהבית. אפשר רק לשער כמה משמעות עשויה להיות להתקשרויות מוכרות בתקופה שבה כמעט שום דבר אינו מוכר. ד"ר עומר קינן, מרצה במחלקה לתקשורת במכללה וראש המסלול שיווק וניהול קמפיינים, החוקר קהילות דיגיטליות זה 15 שנים, רצה להבין האם קהילות יכולות לעזור בהתמודדות עם המשבר של ה-7 באוקטובר. מתוך השאלה הזאת נולד מחקר שבמרכזו 18 מנהלי ומנהלות קהילות מהנגב המערבי.
היררכיה של סבל
אחת מהנשים שהתראיינה למחקר מספרת שהרגישה מותשת, אבל ידעה שיש נשים שאיבדו את ביתן, את יקיריהן ואת תחושת הביטחון הבסיסית שלהן. הידיעה הזאת לא העלימה את הכאב שלה – אלא העניקה לו מקום אחר בתוך המציאות. קינן מסביר שהחוויה שאותה מרואיינת מתארת מכונה "היררכיה של סבל" ונזכר בספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות". לדבריו, "יש משהו בהנהגה הזאת ובתפקיד הזה שצריך להיות בשביל אחרים, שהוא גם שמר קצת על החוסן של עצמם ונתן להם תפקיד ומשמעות". לדבריו, "הרבה פעמים הם (מנהלי הקהילות הדיגיטליות) היו צריכים להיות בשביל מישהו אחר וזה מה שנתן להם כוח".
ד"ר עומר קינן: "המחקר הזה מראה שההפרדה בין דיגיטלי לפיזי מיושנת ולא רלוונטית – צריך להתחיל לדבר על קהילות כ'קהילות' ולא בהכרח כדיגיטליות או פיזיות"
אבל לצד תחושת המשמעות, עמדה אחריות כבדה. לטענת קינן, מנהלי הקהילות "נזרקו למים" ונדרשו להיות בבת אחת מנהלי קהילה, אוזן קשבת, מסייעים בבירוקרטיה ולעיתים גם נציגים מול הרשויות. תפקיד זה התבטא דווקא בפרטים הקטנים: בחירה של שיר, הוספת לב להודעה, החלטה שלא לפרסם סיפור קשה מדי או שיחת טלפון לאישה שהמילים שלה בקבוצה נשמעות פתאום אחרת.
מיה (שם בדוי), מנהלת קהילת תרבות בנגב המערבי, מספרת במחקר על הניסיון שלה לייצר תחושת יציבות באמצעות מוזיקה: "אני מאוד משתדלת לבחור שירים שאין להם נופך אישי… אלא יותר מדברים על צמיחה, על היאחזות בחיים. אני רואה שהשגרה עוזרת מאוד לאנשים… לדעת למה לצפות ושזה באמת יוצר אצלם איזשהו בית". קשה שלא להתעכב על המילה האחרונה – בית. אותה מילה שקיבלה עבור תושבי הנגב המערבי משמעות מורכבת כל כך, מופיעה כאן דווקא בהקשר של שיר שנשלח לקבוצת ווטסאפ.
במשך שנים התרגלנו להבחין בין האנשים שאנחנו פוגשים בחיים לבין אלה שאנחנו מכירים דרך המסך, אבל מה קורה כשהאנשים שנמצאים בקבוצת הווטסאפ הם אותם אנשים שהתגוררו לידנו במשך כל השנים, ופתאום זאת הדרך העיקרית שלך לפגוש אותם? עבור קינן, זהו גם אחד הלקחים המרכזיים מהמחקר: "אני חושב שהמחקר הזה מראה שההפרדה בין דיגיטלי לבין פיזי היא הפרדה מיושנת ולא רלוונטית", הוא אומר. "צריך להתחיל לדבר על קהילות כ'קהילות' ולא בהכרח להפריד בין דיגיטליות או פיזיות". הקהילה של תושבי הקיבוצים לא הפסיקה להתקיים כשהם עזבו את היישובים; היא פשוט שינתה את הדרך שבה היא מתקיימת. אבל, כדי שקבוצת ווטסאפ תהפוך למרחב של שייכות, נדרשת עבודה אנושית: להקשיב, להבין את הדינמיקה בין החברים ולהחליט מתי להתערב ולפעמים דווקא מתי לא.
מנהלת קהילת 'קומי קומי': "הרגשתי שאני רוצה להתכנס בתוך עצמי. לרגע אני רוצה להיות אדם פרטי ולהתכנס בקשיים שלי, מול המחויבות להיות תמיד מנהיגה"
איה (שם בדוי), מנהלת קהילת "נשות דורות", נתקלה בכך כשהשיח בקבוצה הפך פוליטי. "זה כבר נהיה לא נעים, המון נשים רצו לצאת מהקבוצה". כשהבינה שהקבוצה שנועדה להיות מקום שבו נשים יכולות לשתף, לבקש עזרה ותמיכה – עלולה לאבד את התפקיד הזה, היא החליטה לעצור את הדיון ולהזכיר לחברות את מטרת הקבוצה. ההחלטה שלה מעוררת שאלה שקשה לתת עליה תשובה חד-משמעית: האם כדי לשמור על קהילה צריך לפעמים להגביל את השיח בתוכה? מצד אחד, כל אחת מהנשים היא בעלת דעות, כעסים ותחושות שהיא מבקשת לבטא; מצד שני, עצם הדיון גרם לנשים לרצות לעזוב. איה, כמנהלת הקהילה הדיגיטלית, נדרשה להחליט מה חשוב יותר באותו רגע: האפשרות לקיים כל דיון, או היכולת לשמור על מרחב משותף שבו כולן יוכלו להמשיך להרגיש שייכות.
האחריות שנשאו על כתפיהם מנהלי הקהילות גבתה גם מחיר. הם נדרשו להיות קשובים לאחרים דווקא בתקופה שבה גם הם חוו פחד, אובדן וחוסר ודאות. נורית (שם בדוי), המנהלת את "קהילת קומי" – קהילה שהוקמה במיוחד לאחר המתקפה כדי לחבר בין התושבים המפוזרים, מתארת זאת במילים פשוטות וכואבות: "הרגשתי שאני רוצה להתכנס בתוך עצמי. לרגע אני רוצה להיות אדם פרטי ולהתכנס בקשיים שלי, מול המחויבות להיות תמיד מנהיגה". בהמשך היא מסבירה כיצד הידיעה שהיא עושה משהו טוב עבור אנשים אחרים גם עזרה לה להמשיך (שיניתי מקום) המחקר מצביע על המתח שבין משמעות לשחיקה. עבור חלק מהמנהלות, העיסוק בצרכים של אחרים סייע להן להתמודד עם השלכות ה-7 באוקטובר ועם החשיפה המתמשכת לכאב שסביבן; ואילו לאחרות, אותה אחריות הפכה לעול נוסף.
המחקר הוא גם עדות לכך שניהול קהילה הוא מקצוע שדורש הכשרה. אחרי שנים של חקר קהילות דיגיטליות, ד"ר קינן אומר שה-7 באוקטובר דוגמה מוחשית לחשיבות של התחום: "אני חושב שהמחקר הזה מלמד אותנו עד כמה מנהלי קהילות הם שחקנים חשובים בכל התארגנות חברתית. קיבוץ, מושב, עיר". לדבריו, צריך להכין אותם עוד בזמן השגרה: "אנחנו לא יודעים מתי מצב של חירום יגיע". אולי זהו אחד הלקחים של השבעה באוקטובר: קהילה אינה נעלמת כשהבית נהרס או כשהשכנים מתפזרים. לפעמים היא פשוט עוברת למסך. אבל גם שם, מאחורי ההודעות, הלבבות והשירים, היא זקוקה לאנשים, שעברו הכשרה מתאימה, שיחזיקו אותה.
