ביום שלישי השבוע התקיים במכללת ספיר אירוע לציון חג הסיגד, ביוזמת דיקן הסטודנטים. האירוע התקיים ברחבת בניין 8 בין השעות 11:30 ל־12:30 וכלל מופעים אמנותיים, קולינריה מסורתית, טקס קפה מסורתי, תערוכות וחוויות חינוכיות. לצד אלה הייתה גם חוויית מציאות מדומה (VR) שהציגה את סיפורה של הקהילה ואת מורשתה. האירוע הציע לסטודנטים הזדמנות להיחשף למסורת יהדות אתיופיה – לא רק דרך המאכלים והמוזיקה, אלא גם דרך הסיפור ההיסטורי והתרבותי של הקהילה.
עם זאת, למרות הניסיון לחשוף את הסטודנטים לחג ולמשמעותו, נראה כי האירוע לא משך משתתפים רבים. סטודנטים מעטים גילו עניין בתכנים ונשארו לאורך האירוע כולו, בעוד שרבים אחרים העדיפו להעביר את ההפסקה מחוץ למתחם האירוע. ההיענות הבולטת ביותר הייתה סביב האוכל שהוגש, ואילו לריקודים הצטרפו בודדים, כולם מבני הקהילה האתיופית. התמונה שהתקבלה באירוע ממחישה את האתגר שבהנגשת החג לקהל הרחב וביצירת עניין החורג מההיכרות עם המאכלים והמנהגים החיצוניים.
כתבת ספירלה אורלי שמעון שוחחה עם סטודנטים וסטודנטיות במטרה לנסות להבין האם אירועים מסוג זה מעוררים עניין בהיכרות מעמיקה יותר עם משמעות החג. מהתשובות ניתן ללמוד על ההיכרות החלקית מאוד, אם בכלל, של הציבור בישראל עם משמעות החג. התשובות בכתבה אינן מייצגות בהכרח את כלל הציבור, אך הן ממחישות כיצד אפשר להכיר חג בשמו, להיחשף למנהגיו ואפילו להשתתף באירועים לכבודו – ועדיין לא לדעת מה מציינים בו.
"אני לא יודעת אפילו על מה זה, נטו שזה חג של העדה האתיופית. אף אחד לא הסביר לי", מספרת אילאיל, סטודנטית במכללה. גם מיכאל, סטודנט במכללה, מכיר את החג, בעיקר דרך חבריו: "אני יודע שהחברים שלי חוגגים אותו", הוא אמר לספירלה, "אבל אין לי מושג על מה החג או מה המשמעות".
"אני יודעת שזה חג של העדה האתיופית ושעולים לירושלים. מעבר לכך אני לא יודעת עוד. לא למדתי במסגרות החינוך על החג, ולמרות שיש לי חברים מהעדה, אף פעם לא הסבירו לי לעומק מה אומר החג"
אילנה נחשפה לחלק ממנהגי חג הסיגד אך לא יודעת מה מקורו. "אני יודעת שזה חג של העדה האתיופית כמובן ואני יודעת שעולים לירושלים ביום הזה. האמת שמעבר לכך אני לא יודעת עוד". לדבריה, חוסר ההיכרות נובע בין היתר מהיעדר חשיפה: "אני אישית לא למדתי במסגרות החינוך על החג, ולמרות שיש לי חברים מהעדה, אף פעם לא הסבירו לי לעומק מה אומר החג". עם זאת, היא מציינת כי בשנים האחרונות היא מבחינה בשינוי מסוים, כאשר אחייניה נחשפים לחג כבר בגני הילדים. גם אור מודה שהידע שלה בנושא מצומצם. "בגדול זה נראה לי עלייה לרגל, לא? משהו עם ירושלים". לדבריה, במהלך לימודיה ציינו את קיומו של החג, אך לא הסבירו מה עומד מאחוריו.
אחת העדויות הבולטות מגיעה מדנה, שמספרת כי בבית הספר שבו למדה נהגו לציין את חג הסיגד מדי שנה. אלא שלדבריה החגיגות התמקדו בעיקר במאכלים, בלבוש ובריקודים – ולא במשמעות הדתית וההיסטורית של החג. "זה יותר הרגיש כמו הפנינג עם אוכל של העדה ולבוש. לא דיברו איתנו מעולם על מה עומד מאחורי החג. כולם רק באו לאכול, זו האמת".
"אני יודע שזה כמו שמחת תורה של העדה האתיופית. אני באמת חושב שהוא יחסית סגור והוא יותר אירוע קהילתי מאשר חג לאומי, ככה המציאות הישראלית מתווכת לי את זה"
במבט לאחור, דנה מבקרת את הדרך שבה הוצג החג בבית הספר. "נהנינו מהאווירה ומהאוכל, אבל לא הייתה שום זיקה לחג עצמו. אני בטוחה שיש ילדים שחשבו שזו סתם הפסקה פעילה". דבריה מעלים שאלה רחבה יותר: האם עצם החשיפה למנהגים ולסממנים תרבותיים מספיקה כדי ליצור היכרות אמיתית עם חג ומורשתו?
גם עידו מצביע על האופן שבו החג מוצג בחברה הישראלית: "אני יודע שזה כמו שמחת תורה של העדה האתיופית", הוא מספר, ומוסיף כי אינו בטוח במשמעותו. "אני באמת חושב שהוא יחסית סגור והוא יותר אירוע קהילתי מאשר חג לאומי, ככה המציאות הישראלית מתווכת לי את זה". דבריו של עידו משקפים תפיסה שלפיה החג שייך בעיקר לקהילה החוגגת אותו. אף שהסיגד מוכר רשמית בישראל, הוא אינו נתפס בעיניו כחלק מהתרבות הישראלית המשותפת.
עבור עמית, סטודנטית במכללה ובת הקהילה האתיופית, חג הסיגד הוא חלק מהמסורת המשפחתית. "כשהייתי קטנה יותר, הייתי נוסעת עם ההורים שלי לירושלים, היום זה הפך למפגש בערב עם המשפחה המורחבת" היא מספרת. עמית סבורה כי אחת הסיבות לחוסר ההיכרות עם החג היא הדרך שבה הוא מונגש לציבור. "לדעתי לא הרבה אנשים מכירים את החג כי לא יודעים איך להנגיש אותו לאנשים שלא מכירים. אולי צריך למצוא את הדרך להנגיש אותו בצורה נכונה ואז תהיה יותר מודעות".
עבור יפה, גם היא סטודנטית במכללה בת הקהילה האתיופית, חג הסיגד נושא משמעות אישית ומשפחתית עמוקה. "זה בעצם היום היחיד בשנה שיש לי, למשפחה שלי ולכל העדה שלי לעצור ולזכור מאיפה באנו", היא מספרת. לדבריה, החג הוא הזדמנות לזכור את הדורות שחלמו להגיע לירושלים ואת אלה שלא זכו לכך. "אני והמשפחה שלי בבוקר נוסעים לירושלים להתפלל בכותל ולאחר מכן ממשיכים לארמון הנציב לטקס הממלכתי בראשות הקסים הגדולים של העדה". הקסים הם מנהיגי הדת והרוח של יהדות אתיופיה, האחראים בין היתר על הובלת התפילות והטקסים המסורתיים.
"למרות שהחג הזה מוכר רשמית כחג לכל דבר, לא מספיק מדברים עליו. לא בערוצי החדשות ולא בעיתונות נותנים מספיק במה וכבוד, לא לעדה ולא לחג"
לצד המשמעות האישית, יפה מותחת ביקורת על המקום שניתן לחג בשיח הציבורי ובתקשורת הישראלית. "למרות שהחג הזה מוכר רשמית כחג לכל דבר, לא מספיק מדברים עליו. לא בערוצי החדשות ולא בעיתונות נותנים מספיק במה וכבוד, לא לעדה ולא לחג", היא אומרת. לדבריה, הפער בין החשיפה לחג הסיגד לבין חגים ומועדים של קהילות אחרות, כמו המימונה ונובי גוד, נובע גם מגזענות. עם זאת, היא מדגישה כי הביקורת נובעת מרצון לשוויון ולהכרה. "אני חושבת שזה חג כל כך מרגש ומכבד שצריך לעצור אפילו לכמה דקות ולתת לו את הבמה בכותרות, במקומות ובערוצים הנכונים".
לעומת הסטודנטים שהתקשו להסביר את משמעות חג הסיגד, שניר מספרת כי היא יודעת שבני הקהילה נוהגים לצום בחג וכי הוא מזכיר לה את יום הכיפורים מבחינת הרוחניות וחשבון הנפש.
מדוע הסיגד לא נטמע בתרבות הישראלית?
הסיגד, המצוין מדי שנה בכ"ט בחשוון ושהוכר כחג רשמי ב-2008 בישראל, הוא אחד החגים המרכזיים במסורת יהדות אתיופיה. באתיופיה נשא החג אופי דתי ורוחני מובהק של צום, תפילה וחשבון נפש. כחלק ממנהגיו, נהגו בני הקהילה לעלות להר גבוה בלבוש מסורתי ולהתכנס לתפילות בהובלת הקסים — המנהיגים הרוחניים של הקהילה — אשר ביטאו את חידוש הברית עם אלוהים ואת הכמיהה לירושלים. התפילות והטקסים נחתמו בשבירת הצום ובסעודה חגיגית משותפת.
מאז עליית הקהילה לישראל עבר החג שינויים. לצד הטקס המרכזי המתקיים בירושלים והשמירה על המנהגים המקוריים, החלו להתקיים אירועים המשלבים מוזיקה, ריקודים ומאכלים מסורתיים, במטרה לחשוף את הציבור הרחב למורשת הקהילה. עם זאת, תוספות אלו מעוררות מחלוקת בקרב חלק מבני הקהילה, הסבורים כי החגיגות הפומביות פוגעות באופיו הרוחני והמסורתי של החג.
הפער בהיכרות עם חג הסיגד קשור למקומה של מורשת יהדות אתיופיה בחברה הישראלית. במאמרן "מפגשים אתניים במרחב האקדמי: חגיגת הסיגד כמשא ומתן על כללי המשחק", שפורסם בשנת 2018, מציינות החוקרות דניאלה אריאלי, יעל סקורקוביץ' ומרים הירשפלד כי מחקרים קודמים תיארו הדרה משמעותית של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. לפי סקירתן, הדרה זו קשורה בין היתר להערכה הנמוכה שמייחסת החברה הישראלית למורשתם התרבותית, ליחס כלפיהם על רקע צבע עורם. ממצאים אלה מספקים רקע להבנת מקומה של מורשת יהדות אתיופיה בחברה הישראלית, ועשויים לסייע בהסבר חוסר ההיכרות עם מסורותיה, ובהן חג הסיגד.
