אין פלא שראיון קצר על הפודקאסט החדש של אושי שהם-קראוס, “קטע פילוסופי“, הפך לקטע פילוסופי הלכה למעשה. “קטע פילוסופי” הוא פודקאסט בן של “קטעים בהיסטוריה“, שמגיע לאוזניהם של כמיליון וחצי מאזינים נאמנים במהלך 13 השנים האחרונות, בניצוחו של יובל מלחי. “הפודקאסט שלי”, מספר שהם-קראוס, “נולד כעוד ‘קטע’ בפודקאסט של יובל (מלחי – א.ה.ר). אני לוקח כל פעם נושא אחר, חושב עליו ומשתדל להציג אותו בצורה שיכולה להיות כמה שיותר מגניבה, שתמשוך קהלים שונים”.
בבוקר מנקה ורדים, בערב משלים בגרויות
נראה שאין מתאים למשימה משהם-קראוס, שבזמנו הפנוי מתמחה בכלכלות עתידיות, היסטוריה ופילוסופיה של הכלכלה וכלכלה התנהגותית, ליצירת פודקאסט על טהרת הפילוסופיה. אפילו הפרטים היבשים עליו, שכבר נמאס לו לספר, רחוקים מלהיות בנאליים: ילד דתי שנוטש את הישיבה התיכונית בגיל 13, משלים בגרויות בגיל 14, תוך כדי צפייה ברחוב סומסום ולמידת תכנות באופן עצמאי.
“לא התאמתי למסגרת, אולי היא לא התאימה לי”, מספר שהם-קראוס. “עבדתי בחנות פרחים וניקיתי ורדים, ניקיתי את הרצפה ועשיתי משלוחים. בערב, התחלתי להשלים בגרויות עם אנשים בני 25-24 שנראו לי מאוד גדולים. הצלחתי לשכנע גם חבר מהישיבה להצטרף אליי ולעזור לי”. את שנותיו לאחר השירות הצבאי הוא העביר בהדרכת טיולים בוינה ובבודפשט ובניסיון לא ממש מוצלח להשתלב בתחום מכונות המשחקים. “היו לי כמה מכונות משחק, מהסוג ששמים בו מטבע כדי לשחק ולזכות בפרס, אבל גנבו אותן. אני זוכר שחיפשתי אותן והגעתי למקומות שבחיים לא חשבתי שאסתובב בהם”. אולי המזל דווקא כן שיחק לצידו הפעם, כי המעבר ממכונות משחק לתורת המשחקים, מעולם לא היה מתבקש יותר.
“מעניין אותי לספר ולהעשיר”
שהם-קראוס התחיל ללמוד פילוסופיה ולמעשה, אי אפשר להגיד שהוא סיים. את הלימודים הפילוסופיים הוא מגדיר בדרכו הייחודית כ”פיצוץ חצ’קונים אינטלקטואלי”, עוד המחשה לדרך חשיבתו שחורגת מהתבנית המקובעת.
מה משך אותך בפילוסופיה?
“אני תמיד משגע את עצמי, קשה לי להחליט או לקבוע עמדות, אז אני כל הזמן חושב על נושא שמתגלגל לנושא אחר, חושב על הבעד והנגד, אני חושב שמשם זה הגיע. פילוסופיה בפועל שונה ממה שמלמדים. החוג לפילוסופיה זה קצת כמו פיצוץ חצ’קונים אינטלקטואלי. משווים בין הוגים ואחר כך סותרים את ההשוואה, חוקרים את המציאות ומפריכים”.
אין משהו מתסכל בלחשוב אבל לא בהכרח להגיע למסקנה? או להפריך אותה אחר כך?
“עם השאלה הזו צריך ללכת לרבי נחמן מברסלב, או לרב שג”ר (שמעון גרשון רוזנברג – א.ה.ר), שאמרו שלפעמים צריך פשוט לעשות קפיצה שרירותית מ’אני יכול להוכיח גם את זה וגם את ההיפך’ ל’זה מה שאני חושב וככה אני’. מהבחינה הזו, הפוסט-מודרניזם דווקא מאפשר, לדעתי, המון אמונה. ככה שגם אם אני לא יכול להוכיח את הקיום של… הר סיני, אין מישהו שיכול להוכיח את חוסר הקיום שלו. אחרת זה באמת יכול להגיע למקומות פתולוגיים ואובססיביים. כרגע אני נעזר בפילוסופיה כדי ללמד אנשים וזה השימוש שלי. מעניין אותי לספר ולהעשיר. פילוסופיה היא מנוע טורבו לשכל”.
מה עם מנוע קצת יותר צנוע לחשבון הבנק? למרות היוקרה, כשסטודנט מחליט ללמוד היום פילוסופיה, אין סיכוי שהוא יחמוק מהרמת גבה של ‘מה תעשה עם זה אחר כך?’
“אני לא חושב שזו שאלה של פילוסופיה, זה עניין של עד כמה אדם הוא אקטיבי או פאסיבי. טיפוס אקטיבי יצליח לפתח את עצמו לא משנה מה הוא ילמד. אבל טיפוס פאסיבי, וזה לא משנה אם הוא מוכר בחנות נעליים או עם תואר במשפטים, לא ימנף את מה שיש לו. זו גם אחת הסיבות שאני הכי אוהב ללמד כאן במכללה, אני נמצא במקום שבו גם הקולגות שלי, אמיר ונמרוד (מיטל וברעם בהתאמה, מרצים לפילוסופיה ורטוריקה – א.ה.ר) מלמדים לשאול, לחשוב ולהתפתח. גם מבחינת הסטודנטים, תמיד יש קבוצה שרוצה ללמוד, לפעמים אני שואב השראה גם מדיונים בכיתה וכותב עליהם ב-ynet, או מביא לשיעור רעיון שהתחלתי לפתח”.
סוכריות מקליפות תפוזים בגן של שרה
האהבה לרדיו תמיד הייתה שם, אבל הרומן התחיל לפני כ-3 שנים ברשת א’. שם, בין המיקרופונים באולפן ותוכנות העריכה שלהן הוא קורא ‘וורד של צלילים’, החל שהם-קראוס לשדר את ‘בעקבות הזהב‘, שבה הוא מחפש זהב בכלכלה, בחברה, באמנות ובתרבות, ואת ‘קצה הקרחון‘, תוכנית אירוח כלכלית-חברתית. אבל ‘קטע פילוסופי‘, הוא פודקאסט אחר, שכמעט מאפשר מסע בנתיבי החשיבה של שהם-קראוס. תמצאו שם, למשל, תוכנית על סקס, סמים ותרופות פסיכיאטריות, או תוכנית על קנאה, רכבי שטח ומשתנות עם ציור של זבוב.
איך אתה מגיע לרעיונות של הפודקאסטים?
“שובר את הראש. ממש שובר את הראש”.
ובכל זאת? אנחנו בחברה עם קו מחשבתי די מקובע שקשה מאד לפרוץ.
“אפשר להגיד שזה הכישרון היחידי או יותר נכון העיקרי שלי, בלי לזלזל בעצמי. אני פשוט לא יכול אחרת. כמו שלא הייתי מסוגל להיות בישיבה ובבני עקיבא ובכיתה – אני לא מסוגל להיות במחשבה הרגילה. אני חייב לצאת ולהגיד ‘לא נכון’. לי זה יותר קל, ככה זה עובד אצלי. כלומר, לבחון את הדברים הפוך ולעשות קישורים, מעבר לזה שגם כל דבר מאוד מפרה אותי. זה כמו שבגן שרה שהייתי בו היו עושים סוכריות מקליפות תפוזים, כי לא זרקו כלום. אז גם אני אוגר סיפורים, מחשבות, מקרים שקרו לאנשים אחרים, ובסוף בסוף הכל מתערבב”.
אז אתה מלקט את השאריות ואנחנו מקבלים את הסוכרייה?
“משהו כזה”, הוא מחייך. “כרגע אני מתכנן הרצאה לקהל הרחב על איך הפילוסופיה קשורה להתפתחות של הדיג’יי. יש לי חבר שהוא דוקטורנט לפילוסופיה והיה דיג’יי במשך 13 שנים. כמישהו שגדל בבני עקיבא, השיר הכי חילוני שהכרתי היה “Let it Be” של הביטלס, אבל הוא מכיר פאנק ופוסט פאנק והמון זרמים, אז אנחנו מקשרים את זה. יש עוד רעיונות, למשל על מוות בוונציה ומסעות מיניים, זה מאוד כיף ליצור את זה, לא רק מבחינת הפודקאסט, אלא בכלל מבחינת המקצוע שלי, העבודה שלי היא לשבור את הראש ולחשוב, עבודה כייפית”.
ואחרי שיש רעיון, איך הופכים את עיסת קליפות התפוזים לתוכנית שעולה לאוויר?
“זה בכלל תענוג. אני מקליט את התוכנית בבית, עם מיקרופון מקצועי מיוחד. יצא לי להקליט גם באוטו”.
באוטו?
“כן, בחנייה. כשהאוטו סגור הסאונד מעולה ואפילו לא צריך לשים כריות”.
צילום תמונה בראש הכתבה: אביגל הילה ריבקין
