מדי בוקר, בשעה מוקדמת ובעיניים טרוטות, מתחיל אברם שלמה (25) בצעדה משכונת נווה אשכול שבשדרות אל תחנת האוטובוס ביציאה מהעיר. אברם ממתין בתחנה בשקט מופתי, בסבלנות וללא גינונים מיוחדים. הוא לא נושא עמו תיק אופנתי מפונפן או כלי עבודה כלשהו, רק חולצת עבודה מיוזעת שעליה מתנוססים בגאווה הסמל והכיתוב “מרכז ביידר”, היכולים לרמוז על עיסוקו. לאחר המתנה קצרה, הוא עולה על קו 240 לכיוון קרית גת, שנכנס אל התחנה בדיוק מפתיע של שעון שוויצרי שלא אופייני במחוזותינו.
רק שלוש דקות נסיעה מפרידות בין קיבוץ ברור חיל לבין שדרות. אך למרות המרחק הגיאוגרפי הקצר, קיימים הבדלים תהומיים באורח החיים שבין היישובים הסמוכים – כאן אווירה כפרית ושלווה ומנגד עיירה סואנת ורועשת. המעבר החד בין היישובים משפיע מהר מאוד על אברם, ומיד לאחר כניסתו בשער הקיבוץ, סבר פניו החתום משתנה וחיוך קל נפרש על פניו. “אני מת על השלווה הזו, אני חווה את השקט הזה בכל בוקר שאני מגיע לכאן”, מעיד אברם, “אני אוהב את שדרות. נולדתי וגדלתי שם, אבל אין שם את השלווה הזו”.
פנסיון הכלבים ביידר ניצב מרחק מטרים ספורים משער הכניסה של הקיבוץ. ככל שמתקרבים למתחם, עוצמת הנביחות מתחזקת ואברם מגביר ללא משים את קצב הליכתו. “חייבים להזדרז, הם מחכים לי”, הוא אומר, ועובר לקצב הליכה מהיר יותר. עם כניסתו לפנסיון הוא עובר בין התאים, מנקה את כלי האוכל, מוזג לתוכם מים נקיים ואוכל משקיות. אחד הכלבים מתרגש ומכשכש בזנבו, אברם מעביר בעדינות את ידיו החסונות על פרוותו המלאה. “לכל נביחה יש משמעות, גם לנשיכות יש משמעות וכך גם למצב האוזניים והזנב. צריך להבין אותם ולדעת לקרוא אותם כדי להגיב נכון”. למרות שלא למד אילוף מעולם, אהבתו הגדולה לבעלי חיים ולכלבים בפרט והזמן הרב שהוא מבלה איתם הקנו לו את יכולת האבחנה הזו.
ההרוגים הראשונים מקסאם
ואולם, ליחסיו של אברם עם בעלי החיים צד אחר חשוב לא פחות. עבורו בעלי החיים הם חבל הצלה של ממש. “אם לא הייתה לי את האהבה לבעלי החיים ולא הייתה לי את שגרת העבודה איתם, אין לי מושג איפה הייתי היום”, הוא משתף. בגיל 12 לקה אברם בפוסט טראומה, שהפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד ממנו. “זה חלק ממני, אולי אפילו חצי ממני”, מעיד על עצמו אברם. גם היום, תריסר שנים אחרי האירוע, קשה לו לחזור לרגעי התופת. בהססנות הוא משחזר את אחד הרגעים הקשים ביותר שחווה בחייו. “ראיתי כמה פגיעות מול העיניים בשדרות, אבל אני זוכר במיוחד את המקרה של אפיק. זה היה ממש ליד הבית של סבתא שלי”. המקרה הקשה שעליו מדבר אברם אירע בשנת 2004, כאשר 4 רקטות קסאם נורו לשדרות וקטלו את חייהם של מרדכי יוספוב תושב העיר ואפיק זהבי-אוחיון בן ה-4. למעשה הייתה זו הפעם הראשונה שרקטות קסאם שנורו מרצועת עזה גבו חיי אדם בצד הישראלי. “אני זוכר שהגעתי לשם והמראה היה קשה מאוד”, נזכר אברם.
בתקופה שבה המודעות לנושא הייתה מוגבלת, איש לא ידע להסביר את שתיקותיו המרובות של הילד השובב והחייכן שהפך ברגע אחד למופנם. בכיתה י’, אחרי אין סוף מעברים בין בתי הספר השונים באזור, נשר אברם סופית מבית הספר. “לא יכולתי לשבת בכיתה ולשמור על ריכוז, הייתי חושב על כל מיני דברים ובשלב מסוים הרגשתי שאין לי מה לחפש שם”. כאשר ילד חווה טראומה כמו שחווה אברם, מתערער לו לא רק הביטחון העצמי, אלא גם הסדר הקיים. אחד האלמנטים החשובים ביותר בחייו של ילד הינו השגרה, המשמשת כרשת ביטחון בהוויית קיומו. אחרי חשיפה למלחמה או לאירוע קשה של מוות, חיי השגרה ומחזוריות היום יום נקטעים, וזהו למעשה אחד הדברים הקשים ביותר שיכולים לקרות לילד – וזה מה שקרה לאברם.
לפוסט טראומה סימפטומים רבים שבאים לידי ביטוי במצבים כמו חרדה, פלאשבקים, חלומות סיוטיים, מחשבות טורדניות, קשיים בשינה, קשיי ריכוז, התרחקות, הסתגרות, חוסר שקט, זעם ורגישות יתר. “אני זוכר שהיו לילות שלא הייתי נרדם בכלל, וגם היום לוקח לי הרבה זמן עד שאני נרדם. הייתי ילד היפראקטיבי, כל הזמן הייתי משתולל ומבלי ששמתי לב הפכתי למופנם”.
בתהליך הטיפול בפוסט טראומה עם ילדים, יש צורך להחזיר את החיים אל מסלול השגרה בצורה המהירה והבטוחה ביותר, כדי לא להעמיק את המשקעים ולגרום לקשיים תפקודיים קשים יותר. עבור אברם, הדרך לשיקום הייתה ארוכה ומייגעת; בסביבת מגוריו נחשף לסמים, לאלימות ולאורח חיים עברייני. אך היה מספיק חזק באופיו כדי לשמור על מרחק מדפוס זה. “יש לי חברים מהילדות שהיום בכלא, אחרים עבריינים או נרקומנים. למזלי תמיד היו לי את בעלי החיים ואני שמח על זה”. בגיל 19 פנה אברם לשירות לאומי ב’פינת חי’ שבכפר עזה כדי לממש את חובתו החברתית, ומאותו רגע ואילך לא הביט יותר לאחור. הוא המשיך לשנת עבודה נוספת מעבר לשנתיים של השירות, ורק לאחר מכן החל את עבודתו הנוכחית בפנסיון הכלבים ‘ביידר’.
כתובת קעקע עם כיתוב ‘אימא’ מעטרת את זרועו השמאלית של אברם, כאות הוקרה לאימו שהורישה לו את האהבה הגדולה לבעלי החיים. “זו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל ממנה. אני שמח לקום כל בוקר ולהגיע לכאן לעבודה עם בעלי החיים”. לשמחתו של אברם, גם במבצע ‘צוק איתן’ פנסיון הכלבים המשיך לפעול כבשגרה וסיפק מענה לתושבי האזור שהרחיקו לאזורים שלווים יותר. הודות לאימו ובעיקר לעצמו, יכול היום אברם להרשות לעצמו לחלום בגדול. “החלום הגדול שלי הוא להקים חווה טיפולית לילדים במושב או בקיבוץ ולגדל בה כלבים, סוסים, תוכים ואת כל בעלי החיים שאני יכול. זו תהיה הדרך המושלמת בשבילי להגיד תודה ולתת לאחרים בחזרה משהו שאני קיבלתי”.
התמונה בראש הכתבה צולמה על ידי אייל גטו.
