IMG_20160521_220401

שלום, זו אדל, ובמציאות היא קורעת מצחוק

20 דקות נסיעה ברכבת התחתית של ליסבון מפרידות ביני לבין אדל. שותפיי למסע ואני מגיעים לתחנת 'אוריינט', המובילה אל קניון רחב ידיים, שביציאה ממנו נמצא אצטדיון MEO. למרות שהגענו שעתיים וחצי לפני תחילת המופע, הרחבה שמחוץ לאצטדיון גדושה באנשים. בליל שפות נשמע מכל עבר, סדרנים גבוהים עם אפודים כתומים מכוונים תיירים אבודים לשער שכתוב להם על הכרטיס, רוכלים מסתובבים בין התורים ומנסים למכור צעיפים ופוסטרים של אדל.

"סליחה, איפה התור לגולדן רינג?", אני קורא לעבר סדרן ממושקף שכנראה כבר מאס בהכוונת אנשים. "עד הסוף וימינה", הוא מאותת עם ידיו. אנחנו חולפים על פני לפחות ארבעה תורים ארוכים, מודים על מזלנו הטוב ועל כרטיסי הגולדן רינג שלנו, שבוודאי יקנו לנו תור מקוצר. "עד הסוף הוא אמר", אני מצהיר בגאווה בפני שותפיי.

התור להופעה. צילום: גל פרייליך

התור הארוך להופעה. צילום: גל פרייליך

הסוף, כך מסתבר, רחוק מאוד מלהקנות למישהו תור מקוצר. "זה התור לגולדן רינג?", אני שואל בהיסטריה סדרן נוסף שמקליק את מספר האנשים המתווספים לסוף התור בקאונטר שחור. "כן", הוא עונה בחיוך, וממשיך לספור את הקהל שמתווסף לתור. היינו צריכים להגיע מוקדם יותר.

כשעה אחר כך אנחנו מגיעים לכניסה לאצטדיון. אנחנו נפרדים מבקבוקי המים שלנו לשלום ונכנסים להיכל גדול ממדים. הבמה הגדולה מכוסה במסך לבן שעליו מוקרנות עיניה המאופרות של אדל, עצומות. זמזום עשרות אלפי הקולות הנכנסים לאולם מחריש אוזניים. היציעים גדושים בראשים קטנטנים, ים האנשים נמשך לכל עבר.

המסך עליו מוקרנות עיניה של אדל. צילום: שני גרינברג

המסך שעליו מוקרנות עיניה של אדל. צילום: שני גרינברג

לבסוף, אחרי שכל תזוזת עוזר הפקה על הבמה גוררת תשואות, מחשיך האולם. מעולם לא שמעתי שאגת קהל כל כך רועמת. העיניים העצומות על המסך הגדול נפקחות. “Hello”. שאגה. העיניים נעצמות ונפקחות מיד. “Hello”. שאגה נוספת. אדל מופיעה מתוך במה מרובעת קטנה במרכז ההיכל, לבושה שמלה שחורה משובצת אבנים בוהקות, ומתחילה לשיר את השיר הראשון מאלבומה החדש, '25', שאיתו חזרה מחמש שנות ההפסקה שלקחה כדי להתרכז בגידול בנה, אנג'לו.

את 'Hello' מסיימת אדל על הבמה המרכזית. המסך הופך שקוף ומאחוריו תזמורת ושלוש זמרות ליווי. "ערב טוב ליסבון!", היא קוראת במבטא בריטי כבד, ומתעטפת בדגל פורטוגל. "אין לי הרבה שירים שמחים, אבל אני אשתדל שהערב יהיה לכם הכי כיף שאפשר". היא מרימה ספל תה מכיסא מוגבה שנמצא ליד מעמד המיקרופון, נושפת מעט כדי לקרר אותו ושותה.

שמלה שחורה משובצת יהלומים זה כל הפרופס שאדל צריכה. צילום: גיא לוי

שמלה שחורה משובצת יהלומים זה כל הפרופס שאדל צריכה. צילום: גיא לוי

מעולם לא ראיתי אמן שמתקשר כל כך עם הקהל שלו. בין השירים אדל עושה הפסקות של חמש דקות ויותר, שבמהלכן היא שוכבת על הבמה כדי להיכנס לפריים הסלפי של המעריצים, היא קוראת את השלטים שהם כותבים לה בקול רם, שואלת מי הגיע להופעה כמתנת יום הולדת, מי הגיע לרגל יום הנישואין ומי כאן סתם בשביל הכיף. היא מעלה מעריצים לבמה. מתמוגגת מפעוטות בקהל ומהאוכל הפורטוגלי ("הוא פאקינג מעולה!"). הקהל צוחק בקולי קולות, מרגיש כאילו הוא בבית של דודה מגניבה.

אדל מתמקמת כדי להיכנס לסלפי. צילום: גל פרייליך

אדל מתמקמת כדי להיכנס לסלפי. צילום: גל פרייליך

בזמן שאדל שרה את השיר השני, 'Hometown Glory', מוקרנים על המסך קטעי וידאו של העיר ליסבון. הקהל יוצא מדעתו ושואג תשואות. כל הסכרים שחשבתי שמתוחזקים היטב במהלך השיר הראשון – נפרצים, ואני נקרע בין הצורך העיתונאי שלי לתעד את המאורע לבין הרצון להתמסר להופעה ולשכוח מהשאר.

אדל יודעת להחזיק במה בצורה יוצאת מן הכלל. הקול שלה צלול וחד ונראה כאילו היא כלל לא מתאמצת. היא מנופפת בשמלה שלה באטיות, מושיטה יד לפנים, מנופפת מדי פעם לקהל. לראות אותה מופיעה בלייב גורם לי לתהות איך אדם כל כך מצחיק כותב שירים כל כך עצובים. הניגוד בין החיוך הגדול, הצחוק המתגלגל והשנינות העוקצנית שלה לבין המילים בשירים שלה בלתי ניתן לתיאור. היא קומיקאית של ממש, משחררת אינספור בדיחות מהולות בקללות עסיסיות על כמה עגולים האחוריים שלה ועל כמה מגוחכת העובדה שהיא כל כך מפורסמת. בגרסה אקוסטית לשיר 'A Million Years Ago', היא מתבלבלת במילים ושרה את הבית הלא נכון, “Shit shit shit, Sorry” היא עוצרת וצוחקת. "מההתחלה אוקיי?".

אין פיצוצים, אין להבות, אין רקדנים ורקדניות. צילום: גל פרייליך

אין פיצוצים, אין להבות, אין רקדנים ורקדניות. צילום: גל פרייליך

התזמורת. צילום: גיא לוי

התזמורת. צילום: גיא לוי

ההופעה לכאורה פשוטה, קלאסית אפילו. אדל, תזמורת, זמרות ליווי, הקרנת אפקטים צנועה מאחוריה. אין פיצוצים, אין להבות, אין רקדנים ורקדניות. וזה מספיק. את הוואו הגדול אדל מספקת בביצוע של 'Set Fire To The Rain'. כמו ב-'Hello'. כשהיא מופיעה על הבמה המרובעת במרכז האצטדיון. עם תחילת המוזיקה מתחילים ליפול מסביבה טיפות גשם ענקיות, זו כל התפאורה שהיא צריכה.

הוואו הגדול - טיפות גשם מסביב לאדל. צילום: גיא לוי

הוואו הגדול – טיפות גשם מסביב לאדל. צילום: גיא לוי

שיר אחד לפני סוף המופע אדל מודה לקהל. "אתם הקהל הכי טוב שהיה לי עד כה", היא אומרת וצוחקת בקול. "נכון?", היא שואלת את הלהקה שמאחוריה. "להופעה של מחר יהיו נעליים גדולות מאוד למלא". היא מבצעת את 'When We Were Young', וקורעת את ההיכל עם הטונים הגבוהים. מאחוריה מוקרנות תמונות מתוך אלבום משפחתי מילדותה.

מתקשרת עם הקהל. צילום: גל פרייליך

מתקשרת עם הקהל. צילום: גל פרייליך

השיר האחרון הוא 'Rolling In The Deep'. לפניו היא מודיעה שהיא התעוררה היום בשש וחצי בבוקר בגלל בנה, ושהם הלכו לגן החיות – "אני גמורה". בפזמון השני מתפוצצים בלוני קונפטי בתקרת ההיכל והוא מתמלא בשלג מרובע. הוא נופל לאט לאט וכשהוא נוחת בידיי, אני רואה שכל פיסה מעוטרת במילות השירים בכתב ידה של אדל. היא נפרדת מהקהל לשלום, מתעטפת בדגל פורטוגל כבגלימה ונבלעת מאחורי הקלעים.

פיצוץ קונפטי. צילום: גל פרייליך

פיצוץ קונפטי. צילום: גל פרייליך

כל פיסה מעוטרת במילות השירים בכתב ידה של אדל. צילום: גל פרייליך

כל פיסה מעוטרת במילות השירים בכתב ידה של אדל. צילום: גל פרייליך

צילום סרטונים בגוף הכתבה: גל פרייליך

צילום תמונה בראש הכתבה: גל פרייליך

סגור לתגובות.