מצעד הגאווה באשדוד, 2016. צילום: יהודית קלר
מצעד הגאווה באשדוד, 2016. צילום: יהודית קלר

האם זה באמת נפלא להיות להט"ב בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון?

"כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון", אמרה האקטיביסטית אודרי לורד. איך זה שלפני כמעט 50 שנה להט"בים החליטו לעצור את היחס המשפיל של השלטון, ואנחנו ממשיכים לצקצק מעל דפי הפייסבוק? | דעה

זה קרה מעט לאחר השבעתו של ח"כ אמיר אוחנה, ההומו המוצהר הראשון בשורות הליכוד. ברוב פאר והדר צויין ב-23 בפברואר יום זכויות הקהילה הגאה במקום שבו היא נרמסת יותר מכל – כנסת ישראל. ארגוני הקהילה נהרו באוטובוסים להשתתף במליאות והוועדות, חברי האופוזיציה שיננו בפעם האחרונה את שש הצעות החוק שגובשו לקראת ההצבעה עליהן ביום שהוקדש לקהילת הלהט"ב, והתחושה הייתה תחושת ניצחון. "סוף סוף", רחשו הקולות בקהילה, בציפייה לקום ליום חדש שבו ייעשה צעד נוסף להכרתם. אך עוד בטרם נשמעו נשימות הרווחה של מאות המבקרים הלהט"בים ביציע העליון, קולה של סדרנית המליאה פילח את האולם במהלך ההצבעה על החוקים: "אמיר אוחנה? אמיר אוחנה? אינו נוכח". שש הצעות החוק נפלו ברוב מוחץ, ומסמר חלוד נוסף ננעץ בלבם של מאות אלפי חברות וחברי הקהילה הגאה בארץ.

שלא תבינו אותי לא נכון, הבעיה איננה טמונה רק בחבר הכנסת אוחנה. הצעות החוק היו נופלות גם עם תמיכתו הסימבולית שלמרבה הצער הגיעה לידי ביטוי בהיעלמותו הזריזה מהמליאה. אף על פי שציפיותיי מהממשלות האחרונות בכל הנוגע לזכויות הקהילה הגאה נמוכות יותר מסיכויי לזכות בהגרלת הלוטו הקרובה, מה שבאמת הביא אותי לצאת מהכלים זה דווקא הקמפיין חסר התקדים של משרד התיירות בתקצוב של לא פחות מ-11 מיליון שקלים להבאת תיירים ותיירות מהניכר לשבוע הגאווה בתל אביב. מטוס מיוחד שייצבע בצבעיו של דגל קהילת הלהט"ב, אלפי כרזות מתנוססות ברחבי אירופה וארצות הברית, וכל זה בשביל שעוד כמה פרנצים וכריסטופים יחליטו לשלם ממיטב כספם על חופשה בישראל הלוהטת.

מצעד הגאווה באשדוד. צילום: יהודית קלר
מצעד הגאווה באשדוד. צילום: יהודית קלר

על פניו, העסק נשמע נפלא: כבר נאמר בעבר כי הקהילה הגאה היא פלח האוכלוסייה הרווחי ביותר לתיירות, כיוון שהתיירים הנלהבים אינם חוששים מהמצב הביטחוני לעומת שאר אוהבי ישראל. התיירים מגיעים לבזבז את כספם בעסקים של הקהילה הגאה, קופצים למספר מקומות קדושים לסמן וי, וחוזרים לארצותיהם הקרות לתת בראש לכל המחרימים והאנטישמים למיניהם. אז מה כל כך מרגיז אותי למרות הכל? העובדה שלמשרד התיירות יש מספיק כסף לכל העבודה הזרה למשך שבוע אחד בחודש יוני, בעוד שארגוני הקהילה שדואגים לרווחתם של כל הנערות והנערים בפריפריה, הטרנסג'נדרים שנזרקו לרחוב, הזוגות הגאים, הקשישים הבודדים, מתקיימים מפירורים בודדים של פחות מ-2 מיליון שקל לכל ארגוני הקהילה מטעם המדינה ותרומות מאנשים פרטיים. כך שנוצר מצב שהארגונים נאבקים באופן יום יומי על קיומם. בזמן שראש הממשלה ושליחי משרד החוץ מדקלמים בניכר כמה נפלא להיות גיי אין דה סטייט אוף יזראל, המילים הללו אינן נשמעות בשפה העברית, ובטח שלא באות לידי ביטוי בחקיקה וקידום המעמד של הקהילה הגאה.

האם זה באמת נפלא להיות להט"ב בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון?

יממה לאחר החגיגה הצבעונית בכנסת, שני החוקים של חברות הכנסת מרב מיכאלי ורויטל סוויד מהמחנה הציוני, שעסקו בהכרתם של בני ובנות זוג להט"בים של חללי צה"ל כאלמנים ואלמנות, נדחו על ידי נבחרי הציבור. פשוט כי יוסי וג'אגר קיימים רק בקולנוע. הצעת החוק של חברת הכנסת יעל גרמן מיש עתיד, שמבקשת לאסור עריכת טיפולי המרה (שמטרתם בגדול, בעזרת דיבורים וקצת קטורת להפוך אותך להטרוסקסואל נורמטיבי) נפלה גם כן. הצעת חוק נוספת שמטרתה להכשיר אנשים בתחום הבריאות שיטפלו בנושאי מגדר נדחתה על הסף. הצעת חוק ברית הזוגיות שהוגשה בפעם המי יודע כמה נפסלה שוב. מדוע החוקים נפלו? ולמה יו"ר השדולה הגאה, חברת הכנסת שרן השכל הצביעה נגדם? התשובה פשוטה: משמעת קואליציונית. שתי המילים היבשות והטכניות לכאורה שמסתירות מאחוריהן סדר עולמי ארכאי אחד גדול.

ג'ודי גרלנד הציתה את המהפכה הראשונה. מדוע לא שירה בנקי?

בסוף החודש ימלאו 47 שנה למהומות סטונוול – הפעם הראשונה שבה להט"בים התקוממו והתעמתו באופן מאורגן נגד רמיסת זכויותיהם בחסות השלטון. לאחר פשיטות חוזרות ונשנות מצד שוטרי משטרת ניו יורק בפאב 'סטונוול אין' שזוהה עם הקהילה הגאה, והתרת דמם של להט"בים בחסות אמירות מסיתות מצד נבחרי הציבור של אותה התקופה, בליל ה-27 ביוני 1969 הגיעה הפשיטה המשטרתית למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. יושבי הבר ציינו את מותה של האייקון הגאה ג'ודי גרלנד, שגילמה את הילדה דורותי בסרט 'הקוסם מארץ עוץ' – והגעת השוטרים הציתה מהומה שהקהילה הגאה צריכה להוקיר ולהזכיר לא רק במצעד הגאווה שנולד בעקבותיה. דמיינו לעצמכם את הסצינה הסוריאליסטית הבאה: אמצע הלילה במנהטן, אלפי לסביות, הומואים, טרנס'גנדרים וביסקסואלים הופכים את הרחוב, מלכות דראג על עקבים נאבקות בשוטרים המדוגמים שנועלים את עצמם בתוך הבר אחוזי אימה, בעוד שההמון משתמש במדחנים כדי לפרוץ את הדלת ולהבריח את כל השוטרים והיחידות המיוחדות לפיזור הפגנות תחת מטר אבנים. כל זה הוביל להקמת התנועה לזכויות הקהילה הגאה, והוביל למצעד הגאווה הראשון שהתקיים שנה מאוחר יותר. השאר, כמו שאומרים – היסטוריה.

ג'ודי גרלנד מהסרט 'הקוסם מארץ עוץ'
ג'ודי גרלנד מהסרט 'הקוסם מארץ עוץ', האחים וורנר

השנה האחרונה הייתה מהגרועות ביותר לקהילה הגאה בישראל. החל מהמחדל הבלתי נסלח של שירות בתי הסוהר ומשטרת ישראל, שלא השכילו להרחיק את הרוצח ישי שליסל ביום המצעד בירושלים מהבירה או לכל הפחות להעלות את שמו ואת תמונתו העדכנית בהערכות המצב לקראת האירוע, מה שהוביל לרצח הנערה שירה בנקי ז"ל. דרך התאבדותם של ברק קשת ז"ל ומאי פלג ז"ל, חברי הקהילה הטרנסית, הצהרות להט"בופוביות של אנשי ציבור מוכרים. וכמובן – הפלת החוקים הפרו-להט"בים יממה אחת בלבד לאחר שהכנסת הקדישה יום שלם לקהילה הגאה. כלל לא משנה כמה דמויות גאות יופיעו על המרקע במהדורת החדשות ובתוכניות הריאליטי, המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל. לנסות לצבוע אותו בתקציבי תיירות מפוצצים, בחודש אחד בלבד, לא יסתיר את הבושה הגדולה שמדינת ישראל צריכה להרגיש.

פרשת ה'מטוס הגאה' הציתה מחאה בקרב הליינים הגאים שהצהירו כי לא ייקחו חלק במצעד הגדול והרווחי ביותר בארץ שמפיקה עיריית תל אביב ולא ישלמו מכספם על המשאיות המסורתיות. בעקבות ההצהרות לביטול המשאיות והקולות שדרשו להפוך את המצעד להפגנת זעם ללא כל אופי של מסיבה או חגיגה, זומנו ראשי הארגונים הלהט"בים לפגישה עם שר האוצר משה כחלון והתבשרו כי לראשונה בתולדות מדינת ישראל, יוכנס סעיף תקציבי לקראת דיוני התקציב השנתי שיכלול את ארגוני הקהילה. מפיקי המצעד שמחו, הסדר שב על כנו, והמסיבה השנתית תצא לדרכה כרגיל. האם זו הדרך הנכונה? האם כסף הוא התשובה האמיתית לכל בעיותיה של הקהילה הגאה בישראל? ומה עם מערכת הבריאות שלא מותאמת לצורכי הקהילה? מה עם משרד החינוך שבוחר לא לקחת אחריות על קידום הסובלנות בקרב התלמידים? האם שירה בנקי אכן נרצחה על רקע דתי כפי שצוין בספר האזרחות החדש? מדינת ישראל צריכה להתחיל לתת דין וחשבון מפורט על כל הפשעים כלפי הקהילה שמבוצעים בחסותה, והקהילה וכל שאר האנשים שחפצים להגדיר את עצמם כאזרחים טובים צריכים להבין ששנת 2016 היא קו פרשת מים – וכאן אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו נמשיך לשתוק או להילחם על הזכות לחיות בחברה מתוקנת וצודקת יותר.

השנה אפגין עם חבריי במצעדים בתל אביב ובאשדוד. ולזכרם של קורבנות המציאות האכזרית שלנו – שירה בנקי, ברק קשת ומאי פלג ז"ל, אני מזמינה אתכם ואתכן לענוד סרט שחור מסביב לזרוע – מהסיבה הפשוטה שלחגוג את השוני והגיוון זה נחמד, אך יש לזכור כי הדרך שכבר עברנו ועוד נעבור היא כואבת וגובה קורבנות.

צילום תמונה ראשית: יהודית קלר

קישור לתמונה של הקוסם מארץ עוץ

אודות

המלצת קריאה

אם להשתמש בשפת מתנגדי ה-5G, מחאתם היא "קשקוש בלבוש"

ללא הוכחות לטענות המוחים נגד פריסת הדור החמישי של הקליטה הסלולרית, המטרה שלהם אחת - לזרוע פאניקה בציבור מבולבל | דעה