רועי אנגל (22), עוזרו של הדובר הארצי של מד״א (מגן דוד אדום), התחיל להתנדב בארגון כבר בגיל 16, ומאז תחום הרפואה והעזרה הראשונה מלווים את חייו. בשירותו הצבאי שירת כפרמדיק בחטיבת גבעתי. יומיים לאחר שקיבל מצטיין אלוף, אירעה רעידת אדמה בנפאל שאליה נשלח יחד עם משלחת לטיפול בנפגעים. אחרי שירותו הצבאי חזר להתנדב בארגון והיום הוא חולם להתקבל ללימודי הרפואה ולהיות רופא ילדים.
מגיל צעיר נחשף אנגל למקרים קשים. “להגיע למאורת סמים בגיל 16, לראות שם מחטים וקיא, זה גרם לי להבין – אוקיי, סמים זה לא מה שאני הולך לעשות בחיים“, הוא אומר. עם זאת, למרות הרגעים הקשים שחווה, כשהוא נשאל אם בדיעבד הוא היה מעדיף להתחיל את ההתנדבות בגיל מאוחר יותר, הוא משיב שאם היה יכול, היה מתחיל מוקדם יותר. “הדברים הקשים האלה בנו אותי והפכו אותי למי שאני היום. זה האופי שלי, הערכים שלי, זה הפך אותי למי שאני”.
איך נראה סדר היום שלך?
“בעבודה הזאת אני לא קובע לעצמי את סדר היום. אם אני בדרך ליום הולדת של חבר, ובדרך התפוצץ אוטובוס בירושלים (כפי שאירע לפני כחודשיים), אז אני לא הולך ליום הולדת של חבר“.
במה כרוכה ההתנדבות במד“א?
“בדרך כלל התשובה לשאלה הזאת היא שזה כרוך בחוסן נפשי מאוד גדול. להיפך, אני חושב שאת החוסן הנפשי מפתחים תוך כדי. אף אחד לא נולד עם חוסן נפשי לראות גופות ואף אחד לא אוהב לראות דם. מפתחים את זה בזמן ההתנדבות ולומדים איך לנתב את התחושות הקשות האלה, לאנרגיות שיעזרו לך לתת טיפול. מי שעוזר להציל חיים נדבק בחיידק הזה שנקרא מד”א“.
אתה זוכר את האירוע הראשון שלך ומה היו התחושות?
“בטח. הוזעקנו לרוכב אופנוע שנפגע מרכב, עלינו על האמבולנס ומאותו הרגע אני מריץ לעצמי בראש את כל מה שלמדתי בקורס ואת כל התרחישים שאני עלול להגיע אליהם. למרות זאת, הקורס לא יכול להכין אותך לכל מקרה. הגענו לאותו רוכב, היה לו דימום מוחי, התחלנו לטפל בו והוא פונה במצב קשה לבית–החולים”.
אתה יודע מה עלה בגורלו?
“לא. אני אף פעם לא בודק מה קרה עם המטופלים. מתוך בחירה. זה יכול לגרום לך הרבה פעמים להיקשר רגשית למטופל. אני מאמין שבזמן הטיפול חשוב להפעיל רגש, אבל רק תוך כדי, לא אחרי”. למרות זאת, קורה לעתים שאנגל נתקל במטופלים שלו: “הגעתי פעם לחדר כושר לתת טיפול לאדם שקרס תוך כדי ריצה, עשיתי לו החייאה והוא פונה לבית חולים במצב אנוש. אחרי חודשיים אני הולך בקניון ורואה אותו הולך עם הילדים שלו והוא בכלל לא יודע מי אני. תחושת הסיפוק היא אדירה”.
איך אתה עושה את ההפרדה בין העבודה לחיי השגרה שלך?
“לא עושים את ההפרדה. משתדלים לחשוב על הדברים החיוביים. אני מעדיף לחשוב על האנשים שהצלתי היום. אם אני אחשוב על כל מקרי המוות שראיתי בחיים, אני אקרוס. אם שואלים אותי איך היה היום בעבודה? אני אספר על הילד שהצלנו ועל האישה שיילדנו“.
מה האירוע הכי משמעותי שחווית במסגרת ההתנדבות במד“א?
“רעידת האדמה בנפאל ללא ספק. זה הביא אותי לנקודות קיצון רגשיות“. במשך חודש, אנגל והצוות הרפואי שאיתו, בטיפול נמרץ ילדים, ישנו 3 שעות בלילה כדי להספיק לטפל בכמה שיותר פצועים בזמן שעמד לרשותם. “זה לטפל בילדים האלה – שאין לך איתם שפה, לפני רגע כל עולמם קרס עליהם. רוב הסיכויים שהמשפחות שלהם נהרגו. הם לא יודעים מי אני. אין לי חזות נפאלית והם לא מבינים איפה הם נמצאים“.
היה רגע אחד בנפאל, שאותו מגדיר אנגל כנקודת שבירה נפשית. “הגיע ילד בן 7 עם קטיעה של כף הרגל וזיהום. הוא לא הסכים שאף אחד יטפל בו“. בלי שפה, באמצעות פנטומימה ומשחקים מספר אנגל שהצליח לרכוש את אמונו. “אחרי יומיים גילינו שהזיהום שלו מתפשט. בהוראת הרופא, בדקתי לו חום כל שעתיים עד השעה 6 בבוקר. בבדיקה האחרונה היו לו 41 מעלות. המשמעות היא שמחר קוטעים לו את הרגל עד הברך. זה היה רגע השבירה שלי. למחרת בבוקר הוא נתן לי נשיקה על הלחי והלך, מאז לא ראיתי אותו. הילד הזה לא ייצא לי מהראש אף פעם“.
איך אתה מתאר את התרומה שלך?
“כשאני מגיע לאנשים, שיש להם יותר סיכוי למות מלחיות והם שורדים, אני נותן להם את המתנה הכי גדולה שיכולה להיות – את הסיכוי לחיות“.
