אתר האסון

קריסת מערכות

"קריסת החניון בתל אביב צריכה להיות צלצול השכמה בשביל כל אלה שחושבים שהנדסת בנייה ותשתיות זה דבר זניח", כך צוטט דני מריאן, יו"ר איגוד המהנדסים לבנייה ותשתיות ב-ynet על רקע מה שמסתמן כאסון האחרון של ישראל. ואני שואלת: למה זה ממשיך להפתיע? הרי התרגלנו לרוטינה של אסון – ועדת חקירה כזו או אחרת – מסקנות (ספוילר: רשלנות רוב הזמן, או עבירות שוחד לשם הגיוון) ואז צירוף המילים "הפקת לקחים". במקרה הטוב. צירוף מילים שטומן בחובו הרוגים, פצועים ובעיקר שנים על גבי שנים של סחבת משפטית – ביורוקרטית ומלחמה נגד הרוח, כי הטחנות כבר קרסו ואיתן תחושת הביטחון. וחלקי הידיעות שידברו על הכתובת שהייתה על הקיר, והצדיק התורן שהתריע כבר שנים אבל אף אחד לא טרח להטות אוזן, או שזה פשוט לא היה ממש רווחי. בכל זאת, רק חיי אדם. עיניכם הרואות, עוד באותו היום הוציא יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, הודעה רשמית על כוונתו לזמן ועדה ו"לבחון את הדרכים למיגור התופעה". חברות וחברים, אפשר לנשום לרווחה.

צילום: גלעד שלמור עבור ספירלה
צילום: גלעד שלמור עבור ספירלה

למה זה מפתיע, והאם זה כל כך רע "ללמוד מטעויות"? הבעיה היא שטעות שרודפת טעות – הופכת למגמה. שלא לומר דפוס עבודה. שלא לומר נורמה. מה עוד אפשר להגיד אם לא למדנו מאסון גשר שפירים (1994), אסון ערד (1995), אסון המכביה (1997), אסון ורסאי (2001 ואגב, פצועי האסון עדיין מחכים לפיצויים) ואסון הר הרצל (2012. עדיין בדיונים משפטיים, לנאשמים ופרנסתם שלום)? כל אלה מבלי שציינתי עוד 'מיני' אסונות שלא עשו מספיק רעש כדי להגיע לעמודי השער, כמו למשל התמוטטות התקרה בתיכון בבאר שבע (1998), קריסת תקרה באתר בנייה בטירה (2000) או קריסת עמוד הכדורסל בתל אביב (2015).

אם בסטטיסטיקה עסקינן

והרי לכם חידה בחשבון פשוט: 17 פקחי בטיחות צריכים לפקוד כ-13 אלף אתרי בנייה ברחבי הארץ (מבין אלה החוקיים כמובן). כמה זמן ייקח להם? לפני הפעלת המחשבון, תוסיפו לזה את העובדה שעומדים לרשותם חמישה כלי רכב בלבד. אז אלא אם כן הפקחים ניחנו ביכולת לשעתק את עצמם או ביכולת טלפתית חריגה – התשובה היא חד משמעית: לא מספיק זמן. כמה זה לא מספיק? לפי דו"ח שפרסמה הכנסת, רק 48% מאתרי הבנייה נבדקים על ידי הפקחים. לדעתי, אגב, זה הספק עבודה מרשים ל-17 אנשים, חשבו מה היו מספיקים 20 פקחים.אם המחשבה שכ-52% מהמבנים בישראל לא נבדקים כלל לא מספיק מחרידה, מבנים שיכולים להיות גם בניין המגורים שמולכם למשל, נתון נוסף שמופיע באותו הדו"ח לא בדיוק מרגיע.

כוחות ההצלה בזירת האסון. צילום: גלעד שלמור עבור ספירלה
כוחות ההצלה בזירת האסון. צילום: גלעד שלמור עבור ספירלה

תמונת המצב מעידה על פתיחה של בין 10 ל-25 תיקים בשנה בשל עבירות רשלנות בבנייה וגרימת מוות ברשלנות. אך מספר התיקים לא חופף למספר כתבי האישום שמוגשים בפועל, העומד על כארבעה בשנה. כמובן שעדיין גם אין חוק שמחייב את האחראים בתחום הבנייה הציבורית לקחת בחשבון שיקולי בטיחות בעת התקשרות עם המבצעים בפועל. בעברית פשוטה זה אומר: השיקול בבחירת מבצע העבודה (קבלן, לצורך העניין), הוא פונקציה של עלות מול תועלת שלא חייבת על פי חוק לכלול בטיחות בבנייה.

המסקנה המתבקשת היא שאסונות לאומיים שכאלה הם כנראה מנת חלקינו לפחות לעוד כמה שנים, כי בינתיים הם משתלבים היטב בהלך הרוח הכללי שלא ממש מתכתב עם טובת הציבור. אז בעצם עובדים עם מה שהכי זול ולפעמים משלמים ביוקר. הרי למי אכפת מחיי אדם? בעיקר אם הוא כבר לא בין החיים. כשנשכיל להבין שכל האסונות הללו הם חרוזים באותה השרשרת – רק אז משהו, אולי, יזוז. או לפחות כך אני מקווה, כי עושה רושם שהמחיר של חיי אדם הוא לא זה שיעיר מישהו במגדל השן.

צילום תמונה ראשית: גלעד שלמור עבור ספירלה

סגור לתגובות.