בארוחה המשפחתית ביום שישי האחרון, אמרה לי אמא שלי שמוזר לה לראות נשים מניקות בציבור. לאחר מכן התעורר דיון על הסוגיה, ואחותי, בחודש השמיני להריונה, אמרה שלא תרגיש בנוח להניק מחוץ לבית. עניתי בתגובה ששד של אשה לא אמור להיות שונה משד של גבר, שכידוע – אין בעיה שייחשף בפומבי, ואז אמי הגיבה: “למה צריך את הפמיניזם הזה?”. זו לא הפעם הראשונה בה אמא שלי מביעה מורת רוח על האידיאולוגיה הפמיניסטית שלי, בדיוק במילים האלו, בטענה שהפמיניזם רק מקשה עלינו, הנשים. פעמים רבות במהלך ויכוחים על זכויות נשים בסלון, בשיעורים, בשיחה עם בן זוגי או עם חברות, עולה השאלה “למה בכלל צריך פמיניזם?”. שאלה זו, באופן מפתיע, מגיעה לרוב מנשים. איך עונים על שאלה כזאת? מאיפה להתחיל? כמו במקרים רבים, אפשר לתת למספרים לספר את הסיפור.
אז למה צריך פמיניזם? אחת מתוך אחת מהנשים בישראל חוותה הטרדה או תקיפה מינית במהלך חייה. בכל שנה נרצחות בישראל כעשרים נשים על ידי אדם הקרוב אליהן, ובשנה הנוכחית נרצחו 15 נשים. לפי נתוני המשטרה, 200 אלף נשים חיות תחת איום של אלימות במשפחה. יתרה מזו, במהלך השנים 2015-2013 נרצחו בישראל 72 נשים – 80% מהן נרצחו בשל היותן נשים. מקרי רצח רבים מקבלים את הכותרת “רצח על כבוד המשפחה”. ביטוי שגור נוסף בשיח הוא “רצח על רקע רומנטי”; אך מי רוצח ממניע רומנטי, מה רומנטי ברצח? אין דבר כזה. זה טרור מגדרי.
ממקרי רצח רבים עולה כי המשטרה ורשויות הרווחה ידעו כי הנשים מצויות בסכנת חיים, אך כנראה שקל להתעלם מכתובת שכתובה על הקיר בצבע אדום בוהק. צריך פמיניזם כדי להפסיק לשתוק, כדי לא לפחד להתלונן, כדי שילדות ונערות ידעו שקולן שווה, שצעקתן שווה לקול הגברי, שאולי נשמע קצת יותר חזק, אך לא שווה יותר.
יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים יצוין ביום שישי. אלימות נגד נשים כוללת רצח, אלימות במשפחה, אלימות כלכלית ועבירות מין. ארגונים חברתיים ותנועות נשים כגון נעמת, שדולת הנשים בישראל ותאים פמיניסטיים בקמפוסים השונים מציינים יום זה כדי לעורר שיח ציבורי בנושא. לדוגמא, הפורום הפמיניסטי, התא הפמיניסטי, אגודת הסטודנטים והנציבות למניעת הטרדות מיניות במכללת ספיר יצרו את הסרטון “קמפוס נקי מהטרדות”.
מנתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית עולה כי רוב הפוגעים מכירים את הקורבן היכרות אישית. לכן, טענות כמו “למה ציפית כשיצאת מהבית לבושה ככה?”, או “מה ציפית שיקרה לך כשיצאת מהבית בלילה?”, פשוט מופרכות. מחקרים הוכיחו בעבר כי לא קיים קשר בין לבוש חשוף לתקיפה מינית, וב-89% ממקרי התקיפות, התוקף מוכר למתלוננת. יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים כאן כדי להזכיר לכולנו שאנחנו לא אשמות. אנחנו לא אשמות שלא התנגדנו, אנחנו לא אשמות שלא ענינו, אנחנו לא אשמות בגלל מה שלבשנו. ולא, אנחנו לא צריכות ללמוד הגנה עצמית, או למרוח לק שמשנה את צבעו כששתינו מכוס עם סם אונס, או לא להעלות תמונת פרופיל בבגד ים צהוב כשאנחנו מתלוננות על תקיפה מינית בצבא (עיינו ערך מאי פתאל). מה אנחנו כן צריכות וצריכים? פמיניזם, כדי לקדם חינוך מגדרי מגיל צעיר שינחיל ערכי כבוד ושוויון.
צריך פמיניזם כי האישי הוא הפוליטי. כי יום המאבק נועד להזכיר לנו שנושאים כמו תקיפות מיניות ואלימות במשפחה, הנתפסים כשייכים לספרה הפרטית, נדרשים לשיח ציבורי ער, שיתרחב לאקטיביזם חברתי. זהו אינו סיפורה של אשה בודדה, אלא הסיפור של החברה כולה. יש לנו זכות מלאה על גופנו, כשם שיש לנו זכות לחיים ולביטחון.
אז בפעם הבאה שתשאלו את עצמכם, או אותי, “למה צריך פמיניזם”, תזכרו שלצערי, כולנו אחת מתוך אחת.
ב-25.11 ייערך טקס זיכרון לנשים הנרצחות בכיכר הבימה, ת”א, בשעה 11:00.
צילום התמונה הראשית: גילי קוסקס
