תחנת מוניות אייל, באר שבע. צילום: אביגל הילה ריבקין
תחנת מוניות אייל, באר שבע. צילום: אביגל הילה ריבקין

יהודי וערבי נכנסים למונית

תחנת מוניות אייל, שבה עובדים ביחד כבר עשרים שנה נהגים יהודים וערבים, מנסה להיות אי של שפיות ודו קיום. העובדה שהיא ממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית בבאר שבע, שם אירע לפני שבועיים פיגוע רצחני, לא הופכת את המשימה לקלה במיוחד. אך בתחנה אופטימים: "מקרה אחד לא יהפוך אותנו לאויבים"

תחנה מרכזית באר שבע. צילום: ורד פוליאק
תחנה מרכזית באר שבע. צילום: ורד פוליאק

יום ראשון ה-18 באוקטובר ייזכר כאחד הימים הקשים שידעה באר שבע בשנים האחרונות. הפיגוע והלינץ' שאירעו בתחנה המרכזית העלו את מפלס החרדה בבירת הנגב וכוחות צבא ומשטרה הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף באזור התחנה – שוטרים מסיירים בדריכות גבוהה, חיילים באפודים מלאים ולוחמי מג"ב סורקים כל פינה אפשרית. בתוך האווירה המתוחה הזו, מנסה תחנת "מוניות אייל" להיות אי של שפיות ושל דו קיום. העובדים במקום – יהודים וערבים כאחד – משתדלים לשמר שגרת עבודה חסינה מפני המציאות המורכבת, אך זו מוצאת את דרכה לסדוק אפילו את התמונה הזו.

כמו אחים

"האחד מניח תפילין, השני מתפלל על שטיח" – כך מתמצת בעל התחנה, יניב עבד, את הדינמיקה הייחודית בין הנהגים הערבים והיהודים שעובדים יחד. "ברור שיש ויכוחים פוליטיים פה ושם, אבל התחנה הזו קמה ב-1991 ואנחנו עובדים יחד כמעט 20 שנה – עוברים יחד תקופות קשות, חיים ביחד". י', אחד הנהגים הערבים שלא רצה להזדהות בשמו, מוסיף: "אנחנו עובדים יחד כמו אחים – אוכלים יחד, נוסעים ביחד, חיים. אין הבדל בין אחד לאחר ומקרה אחד לא יהפוך אותנו לאויבים. פיגוע אחד ואפילו עשרה לא ישברו את זה".

אך את הרקמה האנושית הייחודית שנוצרה בתחנה, פורמת מעט המציאות שחודרת אליה, או יותר נכון חודרת אל המוניות עצמן. "בצוק איתן היו פוחדים מהטילים שנופלים, עכשיו פוחדים מאנשים שעוברים ברחוב", מספר י', "לא תמיד מסתכלים עליך בעין יפה, יש כאלה שזורקים מילים, אבל אין מה לעשות, זו תקופה קשה אז מעבירים את זה". מעבר לחוויה האישית, נפגעת גם הפרנסה של הנהגים ושל התחנה. "מפגע בדואי אחד מכתים את השם של מגזר שלם, פוחדים מהם. יש יהודים שיורדים ממוניות, שמבקשים לא לעלות עם נוסעים ערבים, העסק נפגע מאוד, הייתי אומר משהו כמו חמישים אחוז", מספר יניב.

עמור שיימא בנסיעה. צילום: אביגל הילה ריבקין
עמור שיימא בנסיעה. צילום: אביגל הילה ריבקין

"מפחיד שאנחנו הורגים אחד את השני"

התחושות הקשות לא פוסחות גם על הנוסעים במוניות השירות, בלא הבדלי דת, גזע ומין. "במכללה אני דווקא מרגישה בטוחה, אבל בנסיעה אליה ובמעבר דרך התחנה המרכזית, אני כל הזמן מסובבת את הראש, קולטת שמסתכלים עליי, חושדים בי כל הזמן, מפחיד שאנחנו הורגים אחד את השני", מספרת עמור שיימא, בת 21 שלומדת במכללת ספיר ומתגוררת בכסייפה. מאחוריה יושבים יובל ורפאל בני ה-17 המתגוררים בקריית ארבע ובנתיבות, "אצלי אין תחושות של פחד", מספר רפאל, "אבל אולי זה כי התרגלנו למצב בנתיבות ובדרום בכלל". מנגד, יובל  דווקא כן חושש, אך מתעקש "להמשיך את החיים, כי אם נעצור אותם, זה אומר שהם ניצחו".

 

יניב עבד, מנהל תחנת מוניות אייל. צילום: ורד פוליאק
יניב עבד, מנהל תחנת מוניות אייל. צילום: ורד פוליאק

גם קרן עזרא, 37, אם לשניים מנתיבות שנוסעת מדי שבוע על קו באר שבע-שדרות, משתפת בחששותיה: "בשבוע שעבר עליתי ונהג המונית היה בדואי, פשוט ירדתי, כי פחדתי. מי שעשה פה את הפיגוע היה בדואי מהפזורה, מאז זה פשוט יכול להיות כל אחד מהם". עזרא מספרת על מקרה שבו עלה אדם חשוד על מונית שבה נסעה: "הרגשתי פחד, שאלתי את הנהג אם יש לו משהו להגנה עצמית, אז הוא אמר לי שאין לו בעיה, שהוא עובד איתם וחי איתם. נסעתי מכווצת עד הרגע שירדתי, ובמקום לרדת בתחנה ירדתי במקום אחר".

לשמור על הדו קיום

נראה כי מכאן ואילך החשש ימשיך ללוות את האנשים בשני צידי המתרס, לפחות בתקופה הקרובה, אך בין לבין אפשר עוד לשמוע את הקולות שנושאים בקרבם את האופטימיות. "אני מעריך שבאזור הדרום המרקם החברתי לא ייפגע", אומר יניב, "בסך הכול אנחנו מבינים שאנחנו צריכים אחד את השני ותלויים אחד בשני. יש בעיר 250 אלף יהודים ועוד 250 אלף בדואים, צריך לשמור על דו הקיום הזה, אני חושב שהוא טוב לכולם".

צילום תמונה ראשית בראש הכתבה: אביגל הילה ריבקין

 

 

אודות

המלצת קריאה

סיפורה של האישה שמרקידה ילדים עם מוגבלויות בכיסא גלגלים

כשהייתה בהיריון שני אובחנה לימור דרי בטרשת נפוצה. ב-19 השנים שחלפו מאז היא הצליחה להתגבר על הקשיים שכרוכים במחלה והקימה בכוחות עצמה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, חוג ריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים