לעולם לא עוד 2.0: הטבח בסוריה – קריאת השכמה לישראלים

בשואה לא היה פייסבוק וטוויטר, ולא היה מי שצייץ "הצילו" מתוך תאי הגזים, זו אולי אחת הסיבות שהעולם שתק. לאזרחי מדינת ישראל שהנרטיב שלהם צועק באופן כל כך חזק "לעולם לא עוד" כבר אין שום סיבה "לא לדעת" ולשתוק

מדינת ישראל צריכה להפסיק לתהות כיצד העולם שתק בזמן השואה. הגיע הזמן שהיא תיישר מבט אל המראה, תסתכל לעצמה בעיניים ותודה באמת. השמדה אכזרית מתבצעת ממש ברגעים אלו בחאלב, וזה לא מספיק מעניין אותה. אולי יהיה קל יותר אם תסיר את האצבע המאשימה המופנית למדינות אירופה והעולם של 1939 ותפסיק לתהות איך עמדו כולם מנגד. יכול להיות שישראל פשוט עסוקה מדי. הרי יש לה את הצרות שלה, היא צריכה להילחם בעוני, בטרור, בשחיתות, בעבירות המין, בתאונות הדרכים. אולי פשוט אי אפשר להאשים אותה. ייתכן מאד שמדינות אירופה היו גם הן עסוקות בענייניהן הפנימיים בזמן שנרצחו שישה מיליון יהודים. אי אפשר לדרוש ממישהו אחר משהו שאתה לא יודע לדרוש מעצמך.

השואה מלווה אותנו מהרגע הראשון שבו אנחנו נכנסים למסגרת חינוכית. למעשה, מכתה א' ולשארית כל חיינו הבוגרים, חיינו מלווים בפס קול של ימי זיכרון לשואה ולגבורה המאופיינים בשירים עצובים ונוגים. לשמוע ניצולי שואה נותנים עדות הוא לא משהו שזר לנו, גם לא ביקור ביד ושם ובטח שלא טקסים ממלכתיים אם מקומיים ואם ארציים. הדבר הראשון שנדע לומר על מלחמת העולם השנייה, כשנישאל, יהיה על ששת המיליון שנרצחו בדם קר. זה הסיפור שלנו, זה מאפיין מרכזי שלנו כאומה. זה מה שמגבש אותנו ונותן לנו תזכורת כל פעם ללמה אנחנו כאן ולמה אנחנו בשום פנים ואופן לא מתכוונים לוותר על זה.

שאלה שחוזרת על עצמה ומעסיקה רבים מאתנו היא "איך העולם עמד מנגד ושתק?" בעוד שאנחנו מנסים לפענח האם קיימת תשובה הגיונית ומתקבלת על הדעת, אנחנו משננים את המנטרה הקבועה "לעולם לא עוד". אנחנו הרי חכמים מדי כדי לתת לדבר כזה לקרות שוב, ואין חכם כבעל ניסיון. אנחנו לעולם לא ניתן שאנשים יושמדו וייטבחו בהמוניהם כשאנחנו עומדים מהצד ולא עושים דבר. היהודים עברו השמדה מאורגנת והעבירו אותם מיד ליד בכל רחבי אירופה. הם הורעבו, נוצלו, עברו התעללות נפשית ופיזית, נקברו בקברי אחים, הושמדו בגז – צריך להיות "משהו מיוחד" כדי לא לשים לב. המח האנושי לא מצליח לתפוס, כיצד האירופאים יכלו לפספס השמדה בממדים כה עצומים.

והנה הגיעה שנת 2016. ישראל מדינה עצמאית, ריבונית, חזקה, משגשגת. בעוד כחצי שנה נציין שוב את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ונעמוד כולנו כאיש אחד בצפירה לזכר הנרצחים. הצפירה כל כך חזקה שאנחנו לא מצליחים לשמוע בעדה את הקולות שמעבר לגבול. אם רגע נביט הצדה, נוכל אולי ליישם את מה שאנחנו דואגים להגיד שוב ושוב כל שנה. אולי אז, נשמע את צעקות הילדים, צרחות הנשים ובכי הגברים שנטבחים ברחובות רק שמונה שעות נסיעה מכאן. מאז תחילת המהפכה בסוריה נהרגו כ-450 אלף איש, יותר משני מיליון נפצעו ומיליונים נעקרו מבתיהם. תושבי חאלב מורעבים, עייפים, פגועים, מותשים ובעיקר חסרי אונים. אמרנו "לעולם לא עוד!" אבל הנה, אנחנו מצליחים לעמוד מהצד, לראות ולא לעשות דבר. אנחנו מדברים על זה, מצקצקים, מצטערים, עצובים. אבל לא נוקפים אצבע.

השואה מלווה אותנו מהרגע הראשון שבו אנחנו נכנסים למסגרת חינוכית, ולמרות זאת לא למדנו דבר. זה יפה וטוב להקריא עדויות ושירים בטקסים השנתיים, זה בסדר לשדר יום שלם בשנה סרטי שואה, ואין בעיה עם זה שהנרטיב של השואה הוא העוגן שלנו. יש בעיה עם זה שאנחנו מדקלמים סיסמאות ונכשלים במבחן המציאות. הנה התשובה לפנינו. איך העולם שתק? ממש ככה. פשוט ככה. המשיך בחייו ובעיסוקיו, שמע אבל בחר שלא להקשיב, הסתכל אבל בחר שלא לראות. אין לנו זכות יותר להניף את האצבע המאשימה. אנחנו צריכים לסובב אותה לכיוון השני ולהבין שאנחנו החוטאים. אנחנו אלה שנותנים לאחרים, שלא מספיק אכפת להם, להכתיב לנו את סדר היום. אנחנו אלה שלא מתעקשים מספיק ושלא אכפת להם מספיק. אם לנבחרים שלנו זה לא מספיק חשוב, אז מתפקידנו להעיר אותם ולצעוק עד שייגמר לנו הכוח. אבל אולי גם לנו נח, גם לנו יש את הצרות שלנו. מה שקורה בסוריה כל כך קרוב לפה אבל גם כל כך רחוק.

אודות

המלצת קריאה

יוצא לאור: המשורר האלמוני מקיבוץ סעד שזכה בפרס שרת התרבות

אחרי שנים שהוא נמצא מאחורי הקלעים עבר אהרל'ה אדמנית אל קדמת הבמה והחל לכתוב שירים. ספרו הראשון "כשפגע בי האור השואל" זיכה אותו בפרס שרת התרבות בקטגוריית "המשורר המבטיח"