לא יעלה על הדעת שחייל שמחויב להישמע לפקודות מפקדיו, יערוך משפט שדה שלא מתוקף תפקידו. חשוב לי להדגיש, לטרור לא מגיעה הבעת חמלה או אמפתיה כזאת או אחרת, אבל נטילת חייו של מחבל לא נמנית עם תפקידיו של הלוחם. השימוש בנשק והוראות הפתיחה באש הם היסוד המהותי שמגדיר כל לוחם באשר הוא. חייל לוחם שלא יודע מתי יש לפתוח באש ומתי יש לנצור אותה, אינו מבין את משימתו וגרוע מכך, הוא אינו רוצה להבין אותה ובכך מועל בתפקידו כחייל בצבא הגנה לישראל.
סערת החייל היורה, כטבען של סערות, הכניסה את המדינה כולה לכאוס מוסרי, חברתי ופוליטי כאחד. מדינת ישראל חיה את אלאור אזריה כבר תשעה חודשים, בהם העם התפלג לקבוצות רבות שחולקות אחת על דעת השנייה. הפרשה הזאת לא פסחה עליי ולפני תשעה חודשים “תפסה” אותי ברמה האישית והמקצועית. באופן אוטומטי בחנתי את המקרה הזה מנקודת מבט של לוחמת ומפקדת לשעבר בגדוד הקרקל.
החיילים עליהם פיקדתי ידעו תמיד, שלא משנה כמה הברכיים רועדות מפחד, כמה העיניים נעצמות מעייפות וכמה הגוף מאותת סימני תשישות- חובתנו כחיילים היא לשמור על אזרחי המדינה ולא להיות לבוררים ומחסלי-חשבונות. ראוי שכל חייל יכיר בעוצמת הנשק שידיו אוחזות ויהיה תמיד דרוך במצב “היכון, היכון”. מי שלא מסוגל להשתלט על יצריו ולפעול בהגינות ברגע האמת, מוטב שלא ימלא את שירותו בתפקיד הלוחם. אם אזריה היה פועל בהתאם לפקודות, אני משוכנעת שהוא היה מקבל את מלוא התמיכה והגיבוי הן ממפקדיו והן מהמדינה.
אני בהחלט מאמינה שהקם להורגך (או את עמך), השכם להורגו (עוד מערב לפני כן). אבל באותה נשימה עליי לצאת מן המחנה ולגנות את האירוע החמור הזה, שמלווה את מדינת ישראל כמעט שנה שלמה וגורם לשסע החברתי העמוק לפעור את פיו אפילו עוד יותר. התמיכה הנרחבת באזריה נעדרת מוסר, שיקול דעת והגיון בריא. לא יעלה על הדעת שבמאה ה-21, בזמן שאנחנו מנסים למגר את האלימות בכל הכוח, זו הדוגמא שנשמש לדור העתיד. לא ייתכן שנתמוך בחייל שבחר לפתוח באש שלא מתוך סכנה ממשית לחייו.
קריאות הגנאי שנזעקו מגרונותיהם של התומכים, מעודדות את היצר האלים והמסית. לא ניתן שלא לתהות –אילו היה אזריה מחבל, האם היה מקבל יחס אחר בחברה הערבית? לחיצה על ההדק מול אדם מנוטרל באופן מודע, זה בדיוק ההבדל הקטן אך המהותי שמבדיל בין לוחם לבין טרוריסט מן המניין.
אולי צריך לשאול מדוע המחבל עוד נשאר חי לאחר שירו בו עוד בניסיון הנטרול? מדוע הכדור הראשון או השני לא נטלו את חייו? אולי יש לבחון את נהלי הפתיחה באש ולהתאים אותם לעידן הנוכחי? אולי. אך ווידוא הריגה, ואעיד כמי שהייתה חלק מהצבא והמערך הלוחם, הוא מעשה נבזי. מדובר בחיסול חשבונות וולגרי לכל הדעות.
מדינת ישראל וכל הגופים המרכיבים אותה כפופים לשלטון החוק שאותו, מן הראוי, יש למלא ולכבד בין אם אנחנו מסכימים איתו או לא. כל המפגינים בעד החייל צריכים לשנות נקודה קריטית בגישתם. אסור לנו, לעודד אי ציות לחוקים. אם כל אחד מאתנו יחליט שהוא לוקח את החוק לידיים, ההיגיון אומר שיהיה פה כאוס גדול מאד. מכאן, שעידוד אי ציות לחוק יהיה בעוכרינו, ולכן חובתנו כאזרחים היא לגנות מהלך כזה.
לבי נחמץ על הרשעתו של החייל בגין הריגה ונדמה שהוא נבחר כשעיר לעזאזל, שעליו לשאת באשמה, בעוד שהוא אחד מיני רבים שהרגו מחבל בזמן שירותם. אלאור אזריה צריך לשלם מחיר, אבל לא על הריגת המחבל, אלא על אי ציות לפקודות.
