מאת ירדן ספיר
“למה אתה לא יכול להיות כמו כולם”, נזכר קובי ארני, גיי בן 29, שאביו שאל אותו פעם. “בקהילה האתיופית יש תפיסה שאם אתה גיי לא תצליח בחיים. לא תתקבל לעבודה ולאוניברסיטה. חושבים שהומואים זו מחלה של לבנים. באתיופיה אין את זה, כולם שם ‘בסדר'”. לדבריו, כשיצא מהארון כנער, הוריו חששו בעיקר מה יגידו השכנים. כיום, הוא מעיד, הוריו עדיין לא מרוצים במאת האחוזים מסגנון החיים שלו, אך הם כן מעזים לשאול אותו מתי הוא מתכוון להביא הביתה בן זוג.
השבוע צוין ברחבי העולם יום היציאה מהארון. הוא נוסד ב-11 באוקטובר 1988, שנה בדיוק לאחר הפגנת ענק למען זכויות קהילת הלהט”ב שנערכה בוושינגטון. ההד הציבורי שלה זכתה ההפגנה הביאה את האקטיביסטית ג’ין אולירי ואת הפסיכולוג רוברט אייכברג לייסד יחד את יום היציאה מהארון הבינלאומי. מלבד קידום זכויות אדם וחתירה לשוויון בחברה, יום היציאה מהארון בא להדגיש שהצורה הבסיסית ביותר של אקטיביזם להט”בי נגד הומופוביה היא באמצעות יציאה מהארון בפני בני משפחה, חברים ומכרים.
32 שנה אחרי קהילת הלהט”ב רשמה הישגים לא קטנים בנושא זכויות ושוויון חברתי, אך בעיני רבים יציאה מהארון גם ב-2020 היא לא עניין של מה בכך. היציאה מהארון של ארני בפני המשפחה לא הייתה קלה. בגיל 14 הוא נהג לקרוא ברשת סיפורים על תגובות לא טובות שקיבלו יוצאים מהארון ואלה גרמו לו לפחד מהמעשה. לבסוף, כשכבר החליט לעשות זאת, הוא השאיר לבני משפחתו מכתב ויצא לטיול של כמה ימים.
כשחזר הביתה הרגיש שאומנם הכול מתנהל כרגיל, אבל שבאוויר הייתה תחושה של השקט לפני הסערה. כשהדיון התעורר, הוריו השמיעו בעיקר דאגה ממה תגיד סביבתם הקרובה. ארני מסביר שבקהילה שבה חי, כל התושבים מכירים אחד את השני. הוא הרגיש שהפך למייצג את ההורים שלו, “הנה אלו שיש להם בן הומו”. לדבריו, הם ניסו להסתיר את הנושא, התביישו בו ולא ידעו כל כך איך להתמודד איתו. באמצע שנות העשרים של חייו הוא גילה שחלק ממשפחתו המורחבת בכלל לא יודעת שיצא מהארון.
“אתה רוצה שאמא תחיה?”
סיפורו של תום (שם בדוי) הוא דוגמה לחיים עם רגל אחת מחוץ לארון ורגל אחת בפנים. תום, בן 26, שמתגורר כיום במרכז, מגיע ממשפחה דתית בירושלים. בעיניו, חוסר הקבלה מצד המשפחה את נטייתו המינית, היא אחד הדברים הקשים שחווה. “אני חי את הקונפליקט באופן קבוע בין הזהויות”, העיד.
זה קרה לפני שלוש שנים. בשיחה עם חברה במרפסת דירתו, הוא סיפר לה שהוא מרגיש שהוא נמצא במלכוד ושהוא לא יכול להמשיך. תום נשבר בפניה, והעיד שקשה לו להיות בקשר עם ההורים שלו ולא לספר להם את מה שהכי מכאיב לו. לדבריו, כשביקר אותם, התלבש ודיבר אחרת כי כיבד אותם, אבל הקונפליקט הפנימי היה קשה מנשוא.
אחרי שסיפר להוריו, נכנסה אמו לדיכאון קשה, שגרם לה לאבד משקל ולהתחיל ליטול כדורים. “אתה רוצה שאמא תחיה?”, שאל אותו אביו. כדי לעזור לה להרגיש טוב יותר, תום התבקש ללכת להגיד לאמו, שהוא מבטיח שתהיה לו משפחה וילדים עם אישה. עד היום, הוא לא בטוח אם יצליח לעמוד בהבטחה. אך הוא מסביר, שבעיניו משפחה היא עדיין ערך עליון ומה שמייצג עבורו מקום בטוח. הוא עדיין בקשר עם משפחתו אבל היחס לנטייתו המינית עדיין לא השתנתה.
למרות שעברו יותר משלושה עשורים מאז ההפגנה ההיא, המאבק לזכויות הלהט”ב בעולם ובישראל עדיין רחוק מסיומו. בפולין קיים איסור על “תעמולה להט”בית”, והנשיא אנדז’יי דודה כינה פעילים למען זכויות להט”ב כמקדמים השקפת עולם הרסנית. ברוסיה קיים חוק האוסר על יציאה מהארון וקנסות על אנשים שמניפים את דגל הגאווה ועל הפגנת חיבה של בני זוג מאותו המין.
בישראל, החוק אינו מכיר בנישואי להט”ב, לא מתיר פונדקאות לזוגות חד-מיניים ומערים על חברי הקהילה קשיים באימוץ. הומואים בישראל יכולים לתרום דם, אבל רק אם חלפו 12 חודשים מהמגע המיני האחרון שלהם. לפי דוח של האגודה למען הלהט”ב בישראל לשנת 2019, כשליש (29%) מהפגיעות הלהט”בופוביות התרחשו בסביבת המשפחה. הפגיעות האלה כוללות אמירות מעליבות, יחס משפיל ולעיתים גם סילוק מהבית והדרה מהקהילה.
“היו יכולים להיות לך חיים קלים יותר”
לתמיר סוויסה, בן 28, מעולם לא הייתה יציאה רשמית מהארון. כבר בגיל 13 חברים טובים שלו ידעו על נטייתו המינית, והוא לא הסתיר זאת. אבל משפחתו לא קיבלה את זה היטב, בין היתר כי באותה תקופה היא חוותה קשיים אחרים. אף שניסה לרמוז להוריו לפני כן, זהותו התגלתה להם כשהיה בן 14.
לדבריו, ידע שהם לא “יהיו בסדר עם זה”, אך גם לא חשש מהתגובה שלהם. אחת האמירות שנשארו חקוקות בראשו מאז, הייתה כשאביו שאל אותו למה הוא “לא יכול להיות כמו כולם”. מאמו הוא זוכר כיצד אמרה לו ש”היו יכולים להיות לך חיים קלים יותר” (אם לא היה הומו, י”ס). גם כיום, היחסים עם הוריו לא טובים, אך הוא מעדיף לא לייחס לזה חשיבות יותר.
