מאת ד”ר מוטי גיגי
ב-6:51 שעון ניו יורק קיבלתי את הודעת טקסט מראשת המחלקה שלי וזו לשונה: “זאביק צחור נפטר“. התגובה הראשונה והמהירה שלי היתה: “עצוב!”. בתהליך של חליפת הודעות כתבתי על הפעם האחרונה שראיתי את זאביק, זה היה בטקס הענקת התארים האחרון בספיר. השיחה בינינו היתה שיחה עניינית וחברית ולא העידה בשום צורה שזו הולכת להיות הפגישה האחרונה בינינו. במהלך השיחה סיפרתי לו על כך שאני יוצא לפוסט-דוקטורט בניו יורק ושקיבלתי את הדוקטורט. הוא מאוד שמח בשבילי ואף נתן לי עצה: “שב ותכתוב, תנצל את השנה היא עוברת מהר מאוד”. ההודעה שקיבלתי על פטירתו לצד הזיכרון מהמפגש האחרון בינינו לקח אותי במנהרת הזמן להסתכלות מחודשת על המפגשים המשמעותיים בינינו במהלך השנים.
למדתי ממנו במהלך השנים שבספיר צריך יותר מחוקר טוב או מורה טוב, צריך שאר-רוח, שרואה בספיר מעבר למקום עבודה
עוד לפני שהכרתי את זאביק אישית, שמעתי אותו בשנת הלימודים הראשונה שלי במכללת ספיר בשנת 1998, מסביר את תפישת עולמו ביחס לתהליך הקבלה של סטודנטים, “אנחנו בספיר, עושים הנחות בכניסה ולא עושים הנחות ביציאה”. המשפט הזה תפס אותי מהרגע הראשון, ההנחה המובלעת במשפט הזה נתנה לי להבין שתפקיד המרצים במכללה הוא לתת הזדמנות שנייה להשכלה גבוהה, אך לא לעשות הנחות בתהליך ההכשרה האקדמי. באמירה זו יש אמירה חברתית לצד העשייה האקדמית. באמירה זו יש שילוב בין העשייה החברתית לבין ייעודה של האקדמיה ואותה אני מנסה ליישם. אני מאמין שהמקום שלנו כמרצים במכללה האקדמית ספיר הוא בשילוב בין הוראה למחקר, אך מעבר לכך אנחנו מייצרים שאר רוח ששונה משאר האוניברסיטאות. לתפיסתי זו חלק מ”רוח ספיר” שזאביק ראה לנגד עיניו וייצר במהלך כל כהונתו הארוכה כנשיא המכללה ומאמין שהיא קיימת גם היום.
הכרתי את זאביק בשנת 1999 כאשר הפכתי להיות רכז פר״ח במכללת ספיר. אני זוכר את המפגש הראשון בינינו, הוא הציג את עצמו: “היי, אני זאביק מה שמך?”. למען האמת לא ידעתי שהוא נשיא המכללה, הצגתי את עצמי והוא הקשיב לי בקשב רב ובסוף השיחה אמר לי שהיה מאוד רוצה שתהיה מינהלה של פר”ח בספיר. אז המינהלה שלנו היתה בפקולטה לחקלאות ברחובות. לא עברו שלוש שנים והוקמה מינהלת פר”ח בספיר, זו היתה דוגמה לזאביק החולם לצד זאביק הביצועיסט.
המפגש המשמעותי השני שלי עם זאביק היה כשנבחרתי לכהן כיו”ר אגודת הסטודנטים בספיר בשנת 2000. בשיחה הראשונה בינינו הוא דיבר על החשיבות להיות חלק מהתאחדות הסטודנטים ולא מארגון הסטודנטים. זאביק ראה חשיבות גדולה לנראות ספיר כחלק מהאוניברסיטאות בארץ. כשסיימתי את תפקידי, נרשמתי לתואר שני וביקשתי את המלצתו, הוא כמובן שמח וכתב המלצה ממש חמה. כשבאתי לקחת את ההמלצה ממנו, הוא הוסיף משפט אחד שמלווה אותי מאז: “לך תהיה גנרל ותחזור”. באמירה הזו היה גורם מוטיבציוני ברמה האישית ומחויבות למכללה ברמה הקולקטיבית, כשתסיים ללמוד תחזור לתרום את חלקך למקום.
זאביק ראה חשיבות עצומה בכך שהמכללה תהיה פעילה כל היום, כל השבוע עד השעות הקטנות של הלילה. היה חשוב לו שתהיה אווירה של קמפוס תוסס ופעיל
המפגש השלישי שלי עם זאביק היה ב-2003 כאשר הפכתי להיות מנהל עמותת “קולות בנגב”. בשיחה ארוכה שקיימנו זאביק אמר: “תשמע מוטי, אמרתי את זה גם לקודמך אז אני אומר גם לך, אני רוצה שקולות בנגב יהיו הזרוע החברתית של המכללה, שבזכותה יהיה אור במכללה גם בשעות הלילה המאוחרות. אני רוצה שהמכללה תראה שכל הזמן יש בה אנשים”. זאביק ראה חשיבות עצומה בכך שהמכללה תהיה פעילה כל היום, כל השבוע עד השעות הקטנות של הלילה. היה חשוב לו שתהיה אווירה של קמפוס תוסס ופעיל.
המפגש המשמעותי הרביעי שלי עם זאביק היה לפני כשנה וחצי בפגישה אקראית ברכבת בנסיעה משדרות לתל אביב. הוא התעניין במצב הסגל בספיר, במאבק בו הייתי שותף מול הוות”ת (הוועדה לתכנון ותקצוב), שאחראית על תקצוב ההשכלה הגבוהה בישראל, ביחס להשוואת תנאי המכללות לאלו של האוניברסיטאות. כמו שאר המפגשים המשמעותיים שהיו לנו במהלך השנים, גם כאן הוא נתן לי עצה ידידותית. הוא אמר “תמיד במהלך כל שנותיי כנשיא ראיתי את ספיר כמכללה מצוינת ולא כאוניברסיטה בינונית במקרה הטוב”. הוא נתן לי דוגמאות על אוניברסיטאות בארץ שלא מצליחות להגיע אפילו לחתני פרס ישראל. לכן הוא אמר לי, תשקול אם באמת אתה רוצה השוואה של תנאים לאוניברסיטאות ובכך הדרישות יהיו בהתאם לאוניברסיטאות ופה ספיר תאבד את ייחודה.
לצד המפגשים האישיים עם זאביק, אהבתי ולמדתי ממנו את הדוגמה האישית אותה נתן והיוותה השראה ללא מעט אנשים ובאה לידי ביטוי בכמה מישורים – בשיח הפתוח שלו עם הסטודנטים, בברכת שנה טובה בכל כיתה במכללה בתחילת שנה, במדיניות הדלת הפתוחה שלו כנשיא, בענווה, בפשטות, בארוחות הצהריים המשותפות עם עובדי המינהלה, בהיכרות שמית של מאות סטודנטים/יות ברמת הסיפור האישי שלהם ובכלל בגלל מה שהוא היה. למדתי ממנו במהלך השנים שבספיר צריך יותר מחוקר טוב או מורה טוב, צריך שאר-רוח, שרואה בספיר מעבר למקום עבודה. למדתי ממנו שספיר הוא מקום להזדמנות שנייה לסטודנטים בכלל וסטודנטים דור ראשון להשכלה גבוהה, כמוני, בפרט. תפקידנו במכללה לתת להם את כל ההכשרה המתאימה שלא היתה להם בכניסה למכללה והכשרתם לתארים מתקדמים כמו כל שאר האוניברסיטאות בארץ. למדתי ממנו שעדיף להיות מכללה מצוינת על פני אוניברסיטה בינונית ועדיין להילחם על התנאים שלנו ולהישאר מצוינים. הבוקר הכתה בי ההבנה שכל זה לא היה קורה לי אילולא זאביק.
אסיים בשיר של יהודה עמיחי שהוצב בבניין בית הסטודנט בהשראתך ובאהבתך לשירה בכלל ועמיחי בפרט. לא מזמן התווספה כתובת גרפיטי מעשה ידיך בבניין חמש המצטטת את מילות השיר.
אף מגדל דבורים
לא ישים כאן
את כוורותיו
אבל בני האדם
עושים דבש מן השממה
והוא מתוק מכל
זאביק יקר, אתה באמת יצרת דבש מן השממה והוא בהחלט מתוק מכל. נוח על משכבך בשלום, אנחנו לא נשכח מה שעשית למען ההשכלה הגבוהה בכלל ומכללת ספיר בפרט. אני כולי תקווה ואף מאמין שהנהלת המכללה תמצא את הדרכים הראויות לנצור את זכרך ואולי חשוב מכך לשמר את הרוח הייחודית שנפחת במכללה ולפעול לאורה.
אני באופן אישי כבר מתגעגע.
