הכל התחיל בעוד בוקר שגרתי של נסיעה ללימודים באוטובוס, אך הפעם התגלה דבר חריג ומפתיע: מאחורי ההגה ישבה נהגת חובשת כיסוי ראש. יצר סקרנות טבעי וחוש עיתונאי בריא הביאו לפנייה למודיעין החברה וכך נולד המפגש עם אורלי כהן, נהגת האוטובוס הדתייה הראשונה בחברת “מטרופולין”.
את הקריירה המקצועית של כהן, המתגוררת במושב תפרח שבנגב עם בעלה וארבעת בנותיה, היא החלה בתחום רחוק מאוד מהכבישים והפקקים: אחות במחלקה כירורגית. אך אחרי כמה שנים חלה תפנית בעלילה בין היתר בעקבות מודעה בעיתון של המועצה המקומית. מל”ח (משק לשעת חירום) פתח קורס של נהגים ונהגות אוטובוס מסובסד. בעלה מיכאל, קבלן עובדים ב”קריה למחקר גרעיני” (קמ”ג), דחף אותה לבדוק את הקורס ולהירשם. בסופו של דבר היא התקבלה לקורס שנמשך חודשיים שם למדו הנהגים החדשים גיאוגרפיה-הכרת הארץ, עזרה ראשונה (מד”א), הכרת הרכב, אנגלית ועוד.
זמן קצר לאחר סיום הלימודים הגישה כהן מועמדות לחברת התחבורה הציבורית “מטרופולין” והתקבלה. לדברי כהן, מנהלת משאבי אנוש בחברה שראיינה אותה התלהבה מאוד מהשינוי שהיא הביאה עמה וקיבלה אותה לתפקיד נהגת ופקידה במודיעין הפרונטלי. בחברה אף משתמשים בתמונתה כפרזנטורית לגיוס נהגות ונהגים נוספים. “אני מככבת שם, יש תמונה ענקית שלי על כל האוטובוסים”, היא אומרת. מודעת גיוס בכיכוב כהן באתר חרדי:
ההגה הוא תרפיה עבורי
לאחרונה שבה כהן לעבודה לאחר שנה לא קלה. “ההגה הוא תרפיה עבורי”, היא אומרת, “אני עושה את התפקיד שלי בצורה הכי טובה: מביאה את הנוסע ליעדו בבטחה, ובזה אני דוגלת”. החברה הגדולה משמשת לה רשת ביטחון ופיקוח, היא אינה נדרשת נדרשת להתמודד עם סיטואציות לא נעימות בדומה לאלה בהן נתקלים נהגי מוניות ולכן מעדיפה את האוטובוס. “אני רואה את העבודה כמי שמשרתת ציבור. זה כיף אחר, זה תחום שונה לגמרי. אני יושבת באוטובוס, יותר נחה ולא זזה”. מלבד בתה הקטנה שבתחילה התביישה במקצוע בו בחרה, התגובות מצד משפחתה היו תומכות ומפרגנות. כעת היא מתכננת להמשיך לקורס חובשים של מד”א המיעוד לנהגות אמבולנס.
לדבריה, לא ניתן לה יחס מועדף בחברה בגלל היותה דתייה פרט לכך שהיא לא עובדת בימי שישי ובמוצאי שבת. כהן מתארת את היחס כלפיה בקרב הנהגים בחברה כמכבד. “אני נהגת רצינית וקשוחה, אני אומרת שלום לנהגים שאני מכירה אותם טוב יותר. לפעמים ‘מהבהבים’ לי לשלום – כשפת הנהגים – ואני ‘מהבהבת’ חזרה. למדתי שזה חלק מהשפה, מהאווירה בחברה”. כהן מסופקת ונהנית מהעבודה שלה, נהגים אחרים מעידים עליה שהיא תמיד מחויכת וצוחקת.
עם זאת, אין לה יותר מדי אינטראקציה עם הנהגים. האוטובוס הוא המשרד שלה, המקום בו היא מעבירה גם את זמנה הפנוי, שם היא אוכלת, שותה וקוראת תהילים. גם עם הנוסעים אין לה קשר מיוחד, פרט לכמה גברים שהעירו הערות שוביניסטיות. “קרה לי מקרה שעלה נוסע עם בת זוגו והוא לא רצה לעלות בגלל היותי אישה. ‘מה? נהגת? אני לא נוסע איתך’. אמרתי לו: ‘אין בעיה’. אשתו היתה איתו ואמרה לו: ‘אתה רציני? טוב, אני נוסעת’. הוא נשאר בתחנה ואשתו עלתה. היא התקשרה אליו בדרך, כשהיינו בכניסה לתל אביב ואמרה לו ‘הגענו לתל אביב ולא הרגשתי שנסעתי עם נהגת”.
כהן מסבירה כי נהגת דתייה יכולה להמשיך לשמור נגיעה גם בעת העברת התשלום על ידי הנוסעים באמצעות ה”כסופון” – המכשיר בו מניחים את הכסף – ומשם היא לוקחת את התשלום ולשם היא מחזירה את העודף. ויש לה מסר חד וברור לעולם הדתי-חרדי: “כל אישה יכולה לצאת לעבוד ולשמור על כל המצוות. אין חשש של שמירת נגיעה”.
