מאת זהבה מקונן
רכישת השפה האנגלית בישראל הפכה לא מכבר לעניין שנוי במחלוקת. תלונות בדבר אי יכולתו של התלמיד הישראלי להביע את עצמו בכתב או לשוחח בה קלות הופנו לא אחת למערכת החינוך. כל זה אינו פוסח על הסטודנט הממוצע הבא בשערי האקדמיה, שנאלץ להתמודד לראשונה בחייו עם מחקרים ומאמרים אקדמיים הכתובים בשפה זרה ועם קורסי החובה באנגלית כתנאי כניסה למסלולי התואר הראשון. עבור לא מעט סטודנטים מבחני הסיווג באנגלית והמפגש עם קורסי האנגלית האקדמית מזמנים אליהם אתגר שפתי לא קטן, בעוד אצל אחרים נוצרת התחושה כי ההשתתפות בהם מיותרת.
“לא הרגשתי שהקורסים עזרו לי בקריאה וניתוח של מאמרים. כיוון שגרתי בחו”ל הבסיס שלי היה חזק יחסית, אבל היו איתי סטודנטים שהיה להם מאוד קשה”, מספרת שרון אהרונסון, סטודנטית לתקשורת בשנה ג’ שהשתתפה בקורס אנגלית מתקדמים א’ במתכונתו המקוונת ובקורס מתקדמים ב’ – שלאחריו פטור הסטודנט מחובת האנגלית. “היה פער גדול בין הסטודנטים. היו כאלה שבקיאותם באנגלית הייתה מאוד גבוהה והיו כאלה שגרמו לי לתהות איך הם הצליחו להגיע לקורס מתקדמים ב’. נוצר מצב מוזר שבו סטודנטים שלכאורה עברו כברת דרך עד לקורס הזה לא ידעו דברים ממש בסיסיים, אבל עברו את המבחנים”, היא מסבירה.
טענות דומות בדבר הקושי שיש לסטודנטים מסוימים קשורות למבחנים המהווים חלק מדרישות קורסי החובה ולפערי הידע מתקופת התיכון המשפיעים על ביצועי הלומדים. “בקורס הפרונטלי המרצה דיברה רק באנגלית ולכן לפעמים לא הבנתי אותה”, מספרת הדר גואטה, הלומדת גם היא במחלקה לתקשורת. “הרגשתי שיש פער גדול בין מה שמצפים מאיתנו לדעת לבין רמת הידע האמיתית שלנו. אף על פי שלמרצה הייתה שאיפה שנעשיר את הידע בשפה, בפועל זה לא היה אפשרי בקורס כל כך קצר. עצם העובדה שאני לא עוברת מבחן ‘אנסין’ בציון מסוים, לדעתי, לא יכולה לקבוע אם אני אכן מתמצאת בשפה. יכול להיות שבשיטה הזו התוצאות לא יהיו לטובתי אבל בדיון, למשל, אפגין יכולות גבוהות”.
על פי דרישת המל”ג כל המועמדים לתואר ראשון נדרשים לעבור את אחד ממבחני המיון באנגלית (אמי”ר, אמיר”ם, רמ”א) או את פרק האנגלית המופיע בבחינה הפסיכומטרית, כדי לסווג את רמת בקיאותם הסבילה. רמה זו מתבטאת בקריאה והבנה של טקסטים ועל פי סיווגה, משובצים הסטודנטים לפי רמות בקורסי החובה באנגלית או לפטור אותם. לטענת סטודנטים רבים, שיטת הסיווג אינה חפה מטעויות. סטודנטים טוענים שסווגו ברמה נמוכה מזו שאליה הם משתייכים, ועל כן הם נאלצים לשלם עבור קורסי חובה ולהשתתף בהם שלא לצורך.
ליאור יצחקוב, סטודנטית לתקשורת בשנה השנייה ללימודים, נאלצה לקחת את כל קורסי החובה – אנגלית טרום בסיסית, בסיסית, מתקדמים א’ ומתקדמים ב’. “הקורסים המתקדמים חשפו אותי למאמרים ומחקרים עם אוצר מילים מורכב. עם זאת, קורס ‘הטרום’ היה מיותר והיווה בזבוז כסף. הוא היה יותר מדי בסיסי עבורי עד כדי כך שהייתי משתחררת מוקדם”, היא מספרת. “בקורס מתקדמים א’ לעומת זאת נהניתי מצורת הלימוד של המרצה. שם כבר הרגשתי שהלימוד הכרחי, במיוחד כאשר נתקלתי במילים חדשות ובניסוחים מתוחכמים יותר”, היא מוסיפה.
לא ניתן לצפות מהמכללה להשלים פערים של שנים, המפתח הוא להתחיל בגיל צעיר ככל האפשר
המרדף אחר ציון הפטור המיוחל הותיר את נתנאל שמי, הנמצא בשנתו האחרונה ללימודי התקשורת, לתהות על קנקנה של בעיית האנגלית. יחד עם גואטה, שהסתקרנה גם היא מהנושא, הם החליטו כי הפרזנטציה שלהם בקורס מתקדמים ב’ תעסוק בשורש הבעיה שבהקניית השפה. “גילינו כי בארצות אחרות כמו הודו רכישת השפה האנגלית מתחילה מהילדות. זו שפה בין-לאומית ובעידן של היום אפשר להגדיר אותה כמצרך בסיסי. לכן בהקשר הזה, לדעתי, ישראל מפגרת מאחור. לא ניתן לצפות מהמכללה להשלים פערים של שנים. המפתח הוא להתחיל בגיל צעיר ככל האפשר וכך התלמידים יכולים לצאת עם בסיס חזק כשהם נכנסים לאקדמיה ונאלצים להתמודד עם מאמרים”.
לפי גואטה, הניסיון של משרד החינוך לשנות את המצב הקיים בעזרת התוכנית הלאומית לקידום הוראת האנגלית “Give me five” לא ינחול הצלחה מסחררת. “ממאמרים שקראנו הבנו שבתוכנית החדשה של משרד החינוך יש דרישה מהמורים ללמד בשיטות יצירתיות יותר, אבל המורים הוותיקים עדיין בוחרים לדבוק בשיטות הישנות, כך שהתלמידים מגיעים עם ידע מאוד מצומצם ועם אוצר מילים זעום לאקדמיה ששם, כאמור, הדרישות הן גבוהות יותר”.
הדרישות שעליהם מדברת גואטה מתורגמות לא אחת לדחף פנימי חזק אצל לא מעט סטודנטים לעבור את קורסי החובה בכל מחיר בלי לרצות לנצל את הטכניקות והידע שמוענקים בהם לטווח הארוך. “התנאי הוא לסיים את הקורסים הללו עד סוף שנה ב'”, מבהיר שמי. “הלחץ שזה יוצר גורם לחלק מהסטודנטים להסתובב בתחושה שהם צריכים ‘להיפטר מהנטל’ הזה כמה שיותר מהר במקום לפתח גישה מכילה יותר לכלים שהקורס מציע. זה עלול להוות חיסרון לטווח הארוך בסיטואציות בהן יש לשוחח באנגלית”, הוא מספר.
“החזון שלי הוא שסטודנטים לא יפחדו מטקסטים באנגלית”
דניז אבוטבול, ראש המחלקה לאנגלית אקדמית בספיר, אמרה בתגובה לטענות שהעלו הסטודנטים: “ככלל, אנו מעודדים סטודנטים להיבחן בבחינות האמיר”ם במכללה לסיווג חוזר המתקיימות מספר פעמים בסמסטר. באשר לעמידה במבחנים, אומר כי בשל העובדה כי מדובר במוסד אקדמי הנתון לפיקוחו של המל”ג הדרישה היא שיתקיים מבחן אנסין במיוחד בקורס מתקדמים ב’. כדי להרגיל את הסטודנטים לאופיו של המבחן, אנו מטמיעים אותו במתכונת הקורסים החל מקורסי היסוד”.
“כשאני מאתרת סטודנט שאני סבורה כי רמתו באנגלית גבוהה אני מזמינה אותו לשיחה”, הוסיפה אבוטבול. “הרבה פעמים בשל העובדה כי ציון קורס מתקדמים ב’ נכנס לממוצע הרבה מעדיפים לוותר על מבחן מיון חוזר כדי להעלותו. כאשר המקרה הוא הפוך, ובו הסטודנט חש כי הוא שובץ ברמה נמוכה על סמך מבחן המיון, הדבר יכול לנבוע ממחסור בתרגול ועל כן יש להתכונן אליו היטב”.
אבוטבול תולה את האחריות לבסיס הרעוע באנגלית בקרב סטודנטים בבית הספר היסודי. “התלמידים נתקלים, בין השאר, באנשי חינוך שאינם מקצועיים דיים בהקניית השפה, ובתוכניות לימוד מיושנות. אני יכולה להבין מהיכן הקושי נובע, אבל אי אפשר לסיים תואר בישראל ללא עמידה בדרישות האנגלית. משרד החינוך לא עושה מספיק בעניין וכתוצאה מכך סטודנטים מגיעים לאקדמיה עם מחסור בידע ונאלצים לשלם. אנו עושים מאמצים לבקש מהמל”ג לסבסד את הקורסים. החזון שלי מבוסס על כך שהסטודנטים לא יפחדו מטקסטים באנגלית, ובמקום זאת, ירכשו כלים לא רק להבנתם אלא גם כלים להבעה בעל פה שישמשו אותם בהמשך. בעתיד, אנו מתעדים לשכלל את תוכנית הלימודים ולהוסיף דגש על דיבור, ועל הבנת הנשמע”.
