“אף אחד מהפאבים בשדרות לא מונגש במלואו לאנשים עם מוגבלויות”, כך הצהירה ענבל רוז, סטודנטית במחלקה לעבודה סוציאלית, שארגנה יחד עם ארבע סטודנטיות נוספות בפאב שדרות בשבוע שעבר (שלישי) אירוע להעלאת המודעות ביחס לנגישות של מקומות בילוי בשדרות, בשיתוף אגודת הסטודנטים של מכללת ספיר. “זה דבר שפוגע בזכות הבסיסית של כל אדם לתרבות ופנאי”.
האירוע כלל הרצאה של חברת הכנסת סתיו שפיר (העבודה) שסיפרה על אחותה הלוקה באוטיזם. “הסיבה שאני בפוליטיקה היא אחותי הקטנה”, שיתפה. ח”כ שפיר הרצתה על זכויות דיור וחלקה מהתמודדותה המשפחתית. היא הסבירה כי אצל אחותה כל פעולה בסיסית – מורכבת. “לצחצח שיניים זה אתגר גדול, ולהתלבש זה אתגר גדול, לצאת מהבית זה אתגר”.
שפיר סיפרה על הפעמים שבהן הגיעה לאסוף את אחותה מבית הספר לחינוך מיוחד בנתניה, שאליו מגיעים ילדים מכל רחבי העיר, מכל השכבות הסוציו-אקונומיות. “היו כאלו שהגיעו ממשפחה כמו שלי, שלא היו לה את המשאבים לתת גם סייעת נוספת בבית ספר ועוד תרפיה ועוד חוג ולשלוח מונית”, אמרה שפיר. בנקודה זו סיפרה חברת הכנסת שנתקלה בחוסר שוויון בין התלמידים. “שם ראיתי ישראל אחרת, שם ראיתי מקום שבו ילד שההורים שלו לא יכולים להרשות לעצמם עוד עזרה, נאלץ להסתפק במעט שבמעט שמדינת הרווחה המפוארת מספקת”.
“לא רוצים שיגידו שמגבלה זו מחלה”
נכון לשנת 2017 חיים בישראל 1,551,100 אנשים עם מוגבלות, 18 אחוזים מהאוכלוסייה. רוז, נוי זומר, תמר עומרי, שחר הדר וכרמל בראל מהמחלקה לעבודה סוציאלית נפגשו לכל אורך שנת הלימודים עם פעילים מעמותות ומכינות שונות העוזרות לאנשים עם מוגבלויות. “אותם דברים טריוויאליים שרובנו עושים על אוטומט כמו לנסוע ברכב, ללכת בשביל, לשבת על הבר, ללכת לשירותים, כלל לא מובנים מאליהם לאנשים עם מוגבלות”, אמרה רוז והזמינה את הקהל בפאב להקשיב לסיפוריהם האישיים של תלמידים במכינת כנפיים.
מכינת כנפיים היא תוכנית שפותחה עבור צעירים עם מוגבלויות פיזיות או חושיות שסיימו את לימודיהם התיכוניים ובשל מוגבלותם לא השתלבו במסגרות ההמשך הרגילות עם שאר בני גילם. בתקופת המכינה מתנדבים הצעירים לשירות לאומי או צבאי ומשתלבים בלימודים במכללה. מכינת כנפיים פועלת בנהריה ובשדרות בדרום והחברים בה מתגוררים בדירות קומונה בעיר, במושב או בכפר סטודנטים. במכינת כנפיים שבשדרות חיים כיום 30 בעלי מוגבלויות.
אמילי יופה ממכינת כנפיים המתגוררת בכפר הסטודנטים “איילים” בשדרות, פתחה את הערב בשיר שכתבה. “נגישות, זאת לא זכות ועל בעל העסק לקחת אחריות ולפעול ברגישות”, קראה בהתרגשות, “ומי שלא חושב כך, פועל בטיפשות. נגישות בתי העסק זה דבר נחוץ וכך בעל העסק לא יהיה צריך להיות לחוץ”. אחרי יופה עלתה ליאור קדושי, סטודנטית לתואר ראשון במכללה, המתמודדת גם היא עם צרכים דומים דיברה מדם לבה. “דמיינו לרגע מישהו מהמשפחה שלכם יושב על כיסא גלגלים או הולך על הליכון ופתאום השירותים לא נגישים”, אמרה קדושי לקהל והסבירה שזה מה שעובר עליה ועל חבריה. היא חלקה את התחושה הקשה של להתאפק כל הערב במקום בילוי עד ההגעה הביתה.
בהמשך דיבר מוטי מורביה, שנולד עם שיתוק מוחין ועבר ניתוח לב בגיל שנתיים עקב חור בלב. “חצי מהגוף השמאלי שלי היה משותק ולא יכולתי לעשות דברים כמו ללכת ולזוז”, סיפר. היום מורביה כבר התחיל ללכת הודות לעזרת הוריו, מאבק יומיומי שלו והליך פיזיותרפיה ממושך. הוא למד במשך 12 שנה בחינוך מיוחד בתל אביב ולאחר מכן שירת לתקופה של שנה וחצי בצה”ל ואף קיבל תואר מצטיין פלוגתי.
זו השנה השנייה של מורביה במכינת כנפיים. הוא מתגורר בקומונה עם חברים נוספים ולדבריו, נושא הנגישות קרוב ללבו. “אני נלחם כל יום למען החברים שלי”, אמר ופנה אל ח”כ שפיר. “למען הנגישות ולמען כל דבר שאני אוכל לעזור. אני חושב שאני סוג של שליח. אנחנו לא רוצים כלל שיחשבו שאם יש לנו מגבלה אנשים יבחרו להתרחק מאתנו, שיגידו מגבלה זו מחלה”.
רועי בר און, סטודנט במסלול הסבה לעבודה סוציאלית במכללה, סובל מאפילפסיה. הוא סיפר לקהל כי כבר בהגיעו למכינה קיבל התקף והחליט שהוא לא מסתיר את מחלתו. בר און שיתף בתחושה הקשה שחש כשהתקבל למקום עבודה וזמן קצר לאחר מכן מנהליו גילו על המחלה והחליטו לפטרו. “כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו”, אמר. כיום הוא עובד בבית אקשטיין בזכות המנהלת שלו שהאמינה בו. למורביה, כמו לבר און ושאר הצעירים, שעלו לדבר היה חשוב להסביר שאנשים מצמידים תכונות אופי לבעלי מוגבלויות ושצריך לנתק את המחשבה המוטעית הזו.
