מאת ליאור יצחקוב
זה קרה לפני 19 שנים. לימור דרי, אז בת 30, בעיצומו של ההיריון השני שלה, חלתה במחלה טרשת נפוצה. עד אותו הגיל הייתה דרי, עובדת במשרה מלאה בבנק, פעילה מבחינה גופנית וחברתית שהגדירה את עצמה אישה אנרגטית ומפולפלת. אלא שמיד אחרי הלידה היא סבלה מהתקף של המחלה, ומצאה את עצמה חסרת אונים, לצד תינוק שרק נולד וילדה קטנה.
היא לא הייתה יכולה לזוז ולתפקד, לא היה לה שיווי משקל, היא איבדה את היכולת לבצע פעולות בסיסיות, ונאלצה להיעזר בשתי מטפלות, אחת לתינוק והשנייה בשבילה. אז גם החלה להתבודד, היא ברחה ממפגשים חברתיים, ולא הייתה עונה לשיחות טלפון מחבריה. השהייה הממושכת בבית, יחד עם חוסר המעש והדיכאון הובילו גם לעלייתה במשקלה. “אף אחד לא יכול להבין את המקום שאת נמצאת בו מבחינה נפשית וגופנית. השתדלתי לחייך ולצחוק ולהראות שהכול בסדר, אבל לא באמת הייתי שם”, סיפרה דרי בשיחה עם “ספירלה”.
יום אחד, היא העידה, התקשרה אליה חברה לעבודה מהבנק, “לימור, יש לי דבר אחד להגיד לך, אם את לא תרימי את עצמך, אף אחד לא ירים אותך, ואף אחד לא יישאר איתך”, סיפרה על תוכן השיחה. “אם לא תחזרי לעצמך, את תשקעי, וזה לא האופי שלך”. לפי דרי, השיחה העליבה אותה מעט, אך יחד עם זאת גם האירה את עיניה.
תחילה הלכה לראות משחק כדורסל לנכים. “חברה של אימא שלי סיפרה לי שיש כדורסל לנכים. כשהלכתי למשחק הסתכלתי עליהם, ראיתי חבר’ה כמוני על כיסא גלגלים, שצוחקים, משחקים ולמרות המגבלה הם נהנים, זה פתח לי את המחשבה ונתן לי להרגיש יותר טוב עם עצמי”. לאחר מכן הלכה לצפות בחוג ריקודי עם למבוגרים עם צרכים מיוחדים. “ראיתי שיש בן אדם עומד ובן אדם שיושב בכיסא גלגלים, והם רוקדים ביחד. אבל עדיין משהו בראש שלי לא השתחרר וישבתי בצד כמה פעמים. עד שפעם אחת נכנסתי לרקוד יחד איתם, וממש התחברתי לזה”.
שם היא הכירה את שותפה לרחבת הריקודים. עם הזמן, הם עברו קורס להדרכת ריקודי עם לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים והחלו ללמד מבוגרים. אלא שאז, ניגשה אליה אם לילדה בכיסא גלגלים וביקשה ממנה לפתוח חוג דומה לילדים. “חשבתי שזה יהיה קשה כי צריך למצוא ילדים שמעוניינים לרקוד, מתנדבים שירקידו ואולם להרקדות”.
“כשחליתי, לא ראיתי את האופק, לא ראיתי איך אני אחזור להיות אותה לימור האנרגטית. ופתאום שיניתי את התפיסה”
בסופו של דבר החוג נפתח בראשון לציון בעזרת עמותת “אילן”, ארגון ישראלי לילדים נפגעים, המטפל בילדים ובבוגרים עם מוגבלויות פיזיות. “בהתחלה, עברנו בית ספר אחר בית ספר בראשון לציון, חילקנו פליירים על פתיחת חוג לריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים, שנקרא ‘כוכבים בתנועה’. עשינו גם הפסקות פעילות בבתי ספר כדי להעלות מודעות למתנדבים שיבואו לרקוד איתנו. וכך בניתי מאפס את החוג לילדים”.
החוג “כוכבים בתנועה” כוון לילדים עם מוגבלויות ללא הגבלות מיוחדות. “כשפתחתי את החוג החלטתי שזה יהיה לכל הילדים בלי הגבלת גיל ובלי סיווג לפי נכות. כלומר, זה יכול להיות ילד עיוור, ילד על כיסא גלגלים, ילדים עם אוטיזם או תסמונת דאון. נער בן 18 עם מוגבלויות לא מפותח מנטלית ונפשית כמו נער בריא, לכן אין הגבלת גיל”.
לעיתים, כך לפי דרי, אנשים מתפלאים כשהם שומעים שהיא מרקידה בחוג. “כשאנחנו באים לבתי ספר לעשות הרקדות אני רואה איך הילדים מסתכלים עליי שאני עם הכיסא, מדריכה ומראה איך לבצע את הריקוד. אבל אחרי שהם רואים אותי רוקדת, אפשר לראות שהבעת הפנים שלהם אומרת ‘וואו'”.
“אנשים מפרגנים מאוד”, ציינה דרי, “אבל בנוסף לריקודים אני עושה עוד דברים שאנשים מתפלאים לשמוע”. דרי מתנדבת במשטרה, במתנ”סים ומסייעת למשפחה יוצאת אתיופיה. “אני גם דואגת להופעות ולתרומות למשתתפי החוג, וקבלת שי למתנדבים”. היא לא תמיד האמינה שתוכל לחזור לעשייה אחרי שחלתה. “הייתי מאוד פעילה ופלפלית, חדר כושר, עבודה, לימודים, נישואים, זה האופי שלי. כשחליתי, לא ראיתי את האופק, לא ראיתי איך אני אחזור להיות אותה לימור האנרגטית. ופתאום שיניתי את התפיסה, והרגשתי כמה זה עושה לי טוב לתת ולעשות לאחרים, זה נתן לי כוח להמשיך, וגם כוח להשקיע בעצמי”.
מעבר לריקודי עם, דרי והשותף שלה מארגנים גם טיולים, שירה בציבור, מפגשי מספרי סיפורים, קוסמים, ליצנים והופעות נוספות. “כשהגעתי למקום הזה, של עשייה וקבלה, שמתי לב שאני יושבת זקוף יותר ויותר בכיסא. הפעילות הגופנית, העיסוק בעשייה והתמקדות בדברים החיובים שיוצאים לי מזה עשו לי טוב מבחינה מנטלית, נפשית ופיזית. מ-106 ק”ג ירדתי ל-58 ק”ג, הביטחון העצמי חזר אליי”.
