מאת דנה אילוז
בצל התפשטות נגיף הקורונה הועברה השנה לרשת התערוכה של הסטודנטים והסטודנטיות משנה ב’ במחלקה של התואר לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. התערוכה, שמטרתה קידום העשייה האומנותית תוך שימת דגש על אומנים מהפריפריה, הועלתה לפני כמה שבועות לדף מיוחד באינסטגרם בשם coronart.il, וכוללת יצירות של אמנים מהדרום בתחומי הציור, הצילום והשירה.
נושא התערוכה הוא, איך לא, הקורונה. “בתחילת הסגר נחשפנו לכמות גדולה של תוכן שנוצר באינסטגרם – סרטוני ספורט, סרטוני אפייה. אנשים התחילו לצייר, לשפץ, ליצור”, מסבירה יובל שמואל, אחת ממפיקות התערוכה והאחראית על שיווקה. “הבנו שהבידוד החברתי וההפסקה ממרוץ החיים פתחה להרבה אנשים את הרצון ליצור ופתאום נוצר זמן לזה. רצינו להראות מה הקורונה העלתה אצל אומנים. בחרנו להציג יצירות של אומנים מהדרום כי אנחנו מרגישים שאלו אומנים שבקושי זוכים לייצוג. לאומנים מהמרכז יש יותר אופציות והכל קרוב ואילו לאומנים מהדרום אין הרבה גלריות או מקומות להציג את עבודותיהם”, הסבירה שמואל.
אלא שהמעבר של התערוכה לרשת לא היה קל. “היינו צריכים להתמודד עם העניין הטכני שכלל התעסקות בתוכנות שאנחנו לא מכירים”, העידה שמואל. “ניסינו לחשוב על כל תרחיש שיכול לקרות וניסינו ליצור גיבוי לכל דבר. הייתה המון התעסקות בנראות ובגרפיקה, בניגוד לתערוכות רגילות שזה דבר שולי”. יחד עם זאת, הקונספט הווירטואלי הקל על שינוע היצירות מרחבי הדרום. “אנחנו מציגים בתערוכה סרטונים, ציורים, צילומים שירה. לוגיסטית זה דבר שיותר קשה לעשות מחוץ לרשת, בין אם זה להתחיל לאסוף את היצירות ממקומות כמו מצפה רמון, דימונה, באר שבע, אופקים, ומושבים וקיבוצים בכל הנגב; ובין אם זה להציב את היצירות בחלל ולהשיג מקרנים”.
“הקורונה נותנת לי השראה לכתיבה”
אסתר (אסתי) אזערי, בת 37 מאופקים, כותבת שירה כתחביב. מבין האומנים המשתתפים בתערוכה, היא המשוררת היחידה. “זה מחמיא לי. אני תמיד אומרת ששונה זה ייחודי, אבל גם קיוויתי שזה יעניין אנשים אחרים. יפתח אותם לסוג של אומנות שהם לא הכירו או נחשפו אליה”. הקורונה השפיעה מאוד על היצירה שלה. “הקורונה נותנת לי השראה, הכתיבה שלי השתנתה כיוון שראיתי דברים בצורה אחרת”, העידה.
אזערי משתייכת ל”פואטיפריה”, קבוצה של משוררים מאופקים, שלוחה של הליקון, העמותה לקידום השירה, שמפגישה אותם עם משוררים. אלה עורכים להם סדנאות כתיבה ומעניקים להם במה. “בעקבות הקורונה נערכו מפגשי זום ונפגשנו עם קבוצות כתיבה מכל הארץ וכן גם עם משוררים מדהימים שהנחו את המפגש. היצירות שנכתבו באותם מפגשים היו באמת מיוחדות”.
ביום-יום אזערי עובדת עם אנשים עם צרכים מיוחדים בכפר השיקומי “עלה נגב”, ולדבריה, יש לכך השפעה על כתיבתה. “כתבתי הרבה על החיים מנקודת מבט שונה. אפילו זכיתי במקום הראשון בתחרות בכפר עם שיר שכתבתי מנקודת מבטם של הדיירים. כל דבר שקשור בחיים שלי ובסביבה שלי בא לידי ביטוי באומנות שלי. העובדה שאני אימא, סבתא, חרדית לשעבר וכמובן שהעובדה שאני מהדרום”.
http://www.instagram.com/p/CBNGHDoltnr/
http://www.instagram.com/p/CBNGKDMFbxo/
לקורונה הייתה השפעה רבה גם על העבודה של אזערי. “בכל התקופה הזאת של הקורונה אין כניסה ויציאה מהכפר ולכן דיירים רבים לא ראו את המשפחות שלהם וזה קשה גם להם וגם להורים. מאחר שהתפקיד שלי עוסק בתקשורת עם הדיירים, עשיתי כמה שיחות וידאו עם המשפחות והדיירים. פתאום דיירים שלא בכו – בוכים, שלא דיברו – משמיעים קול, דיירים שלא זזו – מרימים יד כשאימא שלהם שרה להם. זה היה כל כך מרגש ועוצמתי שאפילו בכתיבה לא הצלחתי להביע עד כמה”, סיפרה.
“החלטתי שאני חייב להגיב מבחינה אומנותית לקורונה”
האומן אייל אסולין, בן 39 מאופקים, משמש כבר עשור מרצה בבית הספר לאומנות בספיר. משבר הקורונה הוביל אותו ליצירה של סדרת מסכות. “ב-15 למרץ הוצאתי את המסכה הראשונה. החלטתי שאני חייב להגיב מבחינה אומנותית לקורונה. שמתי לב שנהיה מסחרה בנושא המסכות. אפילו המסכות הכי פשוטות נמכרו במחירי עתק באופן חוקי והיה גם מכירה פיראטית של אנשים שהזמינו בחו”ל את המסכות במחירים זולים והתחילו למכור במחיר. יש ניצול ציני של המשבר בצורה מאוד קשה”. אסולין החליט לבקר את זה ביצירה שלו, “דווקא באמצעות שילוב של סממנים של סטטוס קפיטליסטי, במיוחד כשהמסכה נהפכה להיות סמל אופנתי באותה תקופה”.
הביקורת שלו נגד הסחר החדש, ומה שהוא מכנה הניצול הכלכלי של המשבר, התבטאה במסכות יוקרתיות שהוא יצר לאלפיון העליון. “רק הם יכולים להרשות לעצמם לרכוש אותם”. המסכות שמעוצבות בצבעי שחור וזהב ונושאות את האות C, אינן למכירה. “האות C מזכירה את המותג קוקו שאנל, אייקון חברתי, אופנתי שמסמל קפיטליזם בצורה מאוד מובהקת”. יחד עם זאת, האות C גם מזכירה את קסטרו ישראל, “שהוא מותג יותר עממי ולוקאלי”, לדבריו. “התחלתי לצלם את עצמי עם המסכות האלה ולראות איך הדבר הזה מתפקד כשהאומן נמצא בפנים – כשהאמן נמצא בסטטוס הגבוה הזה”. בהמשך סדרת היצירות נהפכה לערכות שלמות המיועדות לאלפיון העליון ומשדרים יוקרה.
http://www.instagram.com/p/CBNG_BUFB8d/
http://www.instagram.com/p/CBNHArKldf9/
הגיחוך שעולה מהיצירות של אסולין נובע מהחומרים שבהם השתמש. “המסכות עשויות מפריטים מאוד גדולים ומחומר שהוא לא זהב אמיתי, אין כאן תכשיטים אמיתיים וגם הכפפות היוקרתיות הן אפילו לא מבד אלא סתם כפפות שחורות זולות. כלומר, יצרתי קיט שלם שאמור להגן על האלפיון העליון מהקורונה כביכול במראה יוקרתי. זה משהו שמיועד רק עבורם כי אנשים שלא שייכים למעמד הזה לא מסוגלים להרשות זאת לעצמם. זה מאוד מזכיר את ניקול ראידמן שהעלתה לרשתות החברתיות תמונות של מסכות יוקרה כדי להתהדר בסטטוס הכלכלי-חברתי שלה”.
“הקורונה גרמה לי ליצור הרבה יותר עם בני”
משתתפת נוספת בתערוכה היא הדר רבינוביץ’, בת 39 מבאר שבע, בוגרת המחלקה לתרבות, יצירה והפקה. רבינוביץ’ היא מנחת סדנאות ציור אינטואיטיבי, ולדבריה, הקורונה תרמה ליצירתיות שלה. “בזמן הקורונה התעמקתי יותר בטכניקות או בכלים מסוימים שעניינו אותי ליצור בעזרתם, שבשגרה שלפני הקורונה לא יצא לא להתמקד בהם. הקורונה גרמה לי ליצור הרבה יותר עם הבן שלי באופן שוטף ויום-יומי כי זה היה נגיש. אנחנו מאוד אוהבים לעשות את זה ומדובר בחלק מהחיים שלנו בכל מקרה”.
רבינוביץ’ מדגישה כי למרות שבעבר הציגה בתערוכות היא לא מגדירה את עצמה אומנית במובן של הקלאסי של המיל. “אני יוצרת המון אבל האומנות היא לא הפרנסה שלי, היא כלי בשבילי. אני מתפרנסת מהעברת סשנים שעוסקים ביצירה מהמקום ההוליסטי ועוזרת לאנשים באמצעות היצירה להתחבר לעצמם ולעוצמות שלהם במטרה להגיע לריפוי רגשי”.
בתערוכה היא מציגה סרטון וידיאו העוסק בתהליך היצירה האישי שלה. הסרטון מציג תשע שעות של ציור שנערכו בהילוך מהיר לשלוש דקות. “המטרה בסרטון הייתה לתת עוד ביטוי ליצירה עצמה, להתחבר למדיה הדיגיטלית שכל כך חמה בימים אלו ולהראות תהליך שלם, עמוק, ארוך ומלא רגש במהירות ובנגישות שאופיינית לתקופתנו”, הסבירה רבינוביץ’.
http://www.instagram.com/p/CBNGLnYFnuc/
“בדרך כלל כשאני מתחילה לצייר ציור אינטואיטיבי כזה גדול ושגם מתועד, אני בוחרת את השיר הראשון שיפתח אותו ויתמוך בהתכווננות האנרגטית שלי לתהליך. בציור הזה בחרתי להתכוונן לרפואת כל העולם – לא רק ברמה הפיזית של הקורונה – ולכן שמתי את השיר ‘אל נא רפא נה לה’ בביצוע של בבילון. אפשר לראות בסרטון שאני ממש מתפללת, מדליקה קטורת ואחר כך כותבת משהו על הקנבס. מה שכתבתי זה בהשראת שיר אחר של אדם שנקרא קאיילש קוקופאלי. העריכה, עם המילים של קאיילש והביצוע של בבילון ל’אל נא רפא נא לה’, יצרה יצרה חדשה שעומדת בפני עצמה”.
אומנות בצל המשבר הכלכלי של הקורונה
מחאת האומנים שבאה בעקבות המשבר הכלכלי שיצרה הקורונה הפכה לנושא שיחה בקרב האומנים המשתתפים בתערוכה. “בכל מקום אחר בעולם השקיעו כסף על עצמאים – אומנים, בדרנים, מוסדות. הכול כדי לא להביא לקריסה”, סיפר אסולין. “אצלנו המדינה פשוט לא הזרימה תקציב למשק. הביאו אנשים למצב של פת לחם. מי שלא היה יכול להיות יצירתי באותה תקופה וליזום פרויקטים או שלא הייתה לו את היכולת אז הוא פשוט קרס. לדעתי, עסקים קטנים רבים סגרו או פשטו רגל, אני מכיר בסביבתי לא מעט שזה קרה להם. זה מקומם המדינה הזניחה את כל נושא התרבות והעצמאים בכלל”.
אזערי הוסיפה כי “כולם נפגעו מהקורונה, גם עובדים חיוניים עבדו במתכונת שונה ואין ספק שעצמאיים ואומנים נפגעו הרבה יותר. יחד עם זאת, יש את העניין של השמירה על בריאות הציבור והאומנים נרתמו לכך למשל בהופעות שקיימו באולמות. זה רק מראה כמה אנחנו ערבים ואכפתיים זה לזה”. רבינוביץ’ הודתה שהיא מתחברת למחאה בתור עצמאית, אך במקביל מאמינה שכל דבר הוא הזדמנות לצמיחה. “אני מכירה לא מעט אנשים, בהם אומנים שהקורונה גרמה להם לפעול. אני חושבת שכל בן אדם צריך להתרכז ופחות לחשוב איך זה פגע בו, אלא על איך למנף את הסיטואציה ולהוציא ממנה את המיטב”.
