“בהתחלה לא הייתי מנסה בכלל להתחיל עם מישהו, כי חשבתי שבכל מקרה הוא יגיד לא למישהי בכיסא גלגלים”, אומרת אנטונלה פורטנוי, סטודנטית לתואר ראשון במסלול הרב תחומי במכללת ספיר. “אבל היום אני יכולה להגיד שאני פחות מאכילה את עצמי בסרטים, ואני בגישה של מה שיהיה יהיה ולא נורא. אז למה לא לנסות?”
פורטנוי, בת 24 מבאר שבע, מודה בפה מלא שהיא מחפשת זוגיות – בין היתר באפליקציות. היא מספרת כי בעבר יצאה גם עם בנים שהייתה להם מגבלה וגם כאלה שלא. “דווקא הקושי הוא לא תמיד מול בן הזוג – אלא מול המשפחה והחברים שלו”, היא מתארת. “בצבא יצאתי עם מישהו במשך יותר מחצי שנה והמשפחה והחברים שלו עשו לי את המוות לאורך כל הקשר שלנו. בהתחלה בן הזוג שלי היה בגישה של ‘לא משנה מה אומרים’, אבל בסוף הוא העדיף לוותר ולקבל את האישור של המשפחה והחברים”.
פורטנוי: “דווקא הקושי הוא לא תמיד מול בן הזוג – אלא מול המשפחה והחברים שלו”
פורטנוי, שמוכנה להיחשף ולנסות, מייצגת את הצד האופטימי יותר של עולם הדייטינג בקרב בעלי מוגבלויות. אחרים דווקא מעדיפים להתרחק מאפליקציות היכרויות. ליאור דוד, סטודנט בן 22 לתקשורת במכללה, מאובחן כלוקה בשיתוק מוחין ומספר שהוא לא סומך על האפליקציות. הוא אף חושש למצוא את עצמו בסיטואציות לא נעימות. “תמיד חשבתי שבגלל המוגבלות שלי לא תהיה לי חברה וזה הוריד לי את הביטחון”, הוא מספר בגילוי לב. דוד מוסיף שבבית הספר החרימו אותו כמה פעמים בגלל נכותו, וכי חווה איומים שגרמו לו לא להגיע לבית הספר.
גם מעיין, בת 26, סטודנטית לתרבות, יצירה והפקה במכללה, אומרת שעבורה “האפליקציות בתקופת הקורונה הן סיוט”. עם זאת, היא מספרת שהיא לא מנסה להסתיר את המוגבלות שלה. “חשוב לי לא להסתיר את מי שאני, זה חלק מהחיים שלי. אם בסוף אפגש עם מישהו הוא יראה את זה – אז אני לא בקטע של להסתיר”, היא אומרת. “אני מעדיפה לצאת עם מישהו שמוכן להכיל את זה, או לפחות לנסות, מאשר מישהו שלא”.
פורטנוי מסכימה שעולם הדייטים הוא לא פשוט, במיוחד עבורם. לדבריה, היא הרגישה לעתים מנוצלת או שמרחמים עליה. “לפעמים שולחים לי הודעה וכותבים ‘שלחתי לך הודעה כי הייתי בטוח שבנים לא כותבים לך אז רציתי להרים לך’. מה זה באת להרים לי, למה מי אתה?” היא שואלת. גם אם צולחים את המפגש הראשוני, היא מספרת, לעתים מתעוררים קשיים לוגיסטיים. “אפילו אם אני רוצה מונית נגישה לדייט – זה יקר יותר מהמונית שייקח הצד השני”, היא מתארת. “לפעמים גם יש בנים שרוצים שהדברים יהיו ספונטניים – וזה לא הולך ככה אצלי. למשל, אם הם רוצים לשכב ברכב. אין לי את האפשרות הפיזית הזו – ולפעמים הם מתבאסים”.
מעיין: “חשוב לי לא להסתיר את מי שאני, זה חלק מהחיים שלי. אני מעדיפה לצאת עם מישהו שמוכן להכיל את זה, או לפחות לנסות”
ויש גם מי שכבר מצאו אהבה. דניאל קריגמן, בן 27, סטודנט ללימודי המזרח התיכון, הכיר את בת הזוג שלו עוד לפני תקופת הקורונה – לא דרך אפליקציות. הוא מודה שמעולם לא יצא עם מישהי בעלת מוגבלות. “אני חושב שהנכות הפיזית היא לא הגורם המשפיע באישיות. בדייטים עולה לפעמים השאלה ‘מפריע לך שאני נכה?’, אבל פעם מישהי ענתה לי ‘זה בסדר, אתה נכה ולי יש משקפיים'”, הוא משחזר.
בדומה לפורטנוי, הוא מספר שגם הוא היה צריך להוכיח את עצמו בהתחלה מול המשפחה של בת זוגו. בפעם הראשונה שביקר אצל ההורים שלה, הוא מתאר, הם רצו לעזור לו עם הכיסא. הוא סירב, והראה להם שהוא עצמאי. “אין לי מה להסתיר בנכות שלי, אני גאה בה – אחרת לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום”, אומר קריגמן. “אם יש אנשים נכים שמרגישים חוסר ביטחון ועצורים הייתי אומר להם דבר אחד – שימו פס על העולם. אתם חיים פעם אחת מה תפסידו, שיברון לב?”.
