“בהתחלה לא רצו לקבל אותי בגלל השפה”, מספרת עדן קורקוס שעזבה בשנה שעברה את לימודיה במכללת ספיר. נוסף על הקושי שזימנה הלמידה בזום, היא נדרשה להוכיח את יכולתה ללמוד בשפה העברית לאחר שעלתה לארץ מצרפת לפני כשבע שנים. “הסברתי להם שאני עולה חדשה והתעקשתי שאני עובדת קשה”, היא מתארת, “הם זימנו אותי לראיון והתקבלתי, אבל בלימודים השפה הייתה הקושי הכי גדול שלי. הרגשתי מבולבלת לגמרי”. אחרי שעברה את תקופת המבחנים הראשונה החליטה קורקוס לפרוש מהלימודים ועזבה את המכללה: “זה היה מבאס. נתתי את הכל וקיבלתי נכשל, עשיתי מועד ב’ ושוב נכשלתי. הכל בגלל העברית, לא הבנתי את השאלות“.
עדן קורקוס לא לבד. במכללת ספיר לומדים סטודנטים רבים שעברית היא לא שפת אמם. גם הם, כמוה, מתקשים להשתלב בלימודים. דליה ווילקי, שעלתה לפני שלוש שנים מארגנטינה, עדיין חווה זאת על בשרה: “אני לא יודעת את כל המילים בעברית. בשיעורים אני כל הזמן שואלת חברים ‘מה זה?’ ו’מה זה אומר?’, אבל לא נעים לי כל הזמן להציק. הייתי עצמאית לגמרי אז לחזור ל’אני צריכה עזרה עם הכל’ – זה קשה לי”.
“עברית זה משהו מיוחד. חלק מהתרבות. אם אני לא מדברת עברית אין מצב שאני יכולה לחיות פה”
כדי להתמודד עם הקושי מוצאים הסטודנטים פתרונות שונים. ווילקי מעידה כי היא קוראת כל מאמר פעמיים – בפעם הראשונה באנגלית ורק לאחר מכן בעברית: “אני משתמשת באנגלית כדי להבין את הקונטקסט, אבל רוצה לקרוא בעברית כדי שיהיה לי יותר קל להבין את המילים“. בכל שיעור משקיעה ווילקי זמן כפול משאר הסטודנטים על מנת להתגבר על פערי השפה, אבל רואה בכך הזדמנות. “זה יתרון שאני כל יום יודעת מילה חדשה”, היא אומרת, “זה גם מוטיבציה בשבילי”.
השפה העברית היא חלק משמעותי בחייהם של אותם סטודנטים, עדות ליכולת שלהם להסתגל ולצמוח במקום חדש. “היה שלב שרציתי ללמוד באנגלית, כי זה יותר קל וחשבתי שאולי יהיו שם עוד עולים חדשים כמוני”, מספרת ווילקי, “אבל הבנתי שעברית זה משהו מיוחד. חלק מהתרבות, חלק מהחיים. אם אני לא מדברת עברית אין מצב שאני יכולה לחיות פה”.
אריאלה הלוינג, מנהלת מרכז הנגישות במכללת ספיר, מציינת כי ההגדרה של עולה חדש בישראל תקפה רק לשלוש שנים מתאריך העלייה. למרות התוקף הקצר של ההגדרה, עושה המרכז מאמצים רבים לסייע לסטודנטים שמתקשים עם השפה – ואם ניתן, מציע להם חונכים במסגרת פרויקט פר”ח. “אף אחד לא אמר לי ‘אני רואה שאתה מתקשה בשפה העברית אז בוא אני אעזור לך’. אבל הייתה לי חונכת”, מספר ויליאם שרון, סטודנט שנה ג’ במחלקה לתקשורת וחבר מערכת “ספירלה”.
שרון עלה לארץ מניו ג’רזי בילדותו, אך עדיין מתמודד עם ההבדלים בין השפה האנגלית לעברית: “אחת המרצות אמרה לי ‘המשפטים שלך הפוכים’. הרבה פעמים אני חושב באנגלית ואז כותב את זה בעברית וזה יוצא עקום. ככל שאני כותב יותר אז הכתיבה שלי משתפרת, אבל הרבה זמן הולך על למצוא את המילים הנכונות. העברית שלי לא מצוינת, אבל עם השנים יש לי יותר מחשבות בעברית מאשר פעם. זה משתפר ככל שאני משתקע במדינה“.
לצד הקושי בלמידת שפה שנייה מתמודדים הסטודנטים שעלו לארץ עם אתגרים שונים בהסתגלות. מרגריטה פרי עלתה כשהייתה בת תשע, היום היא בת שלושים והתחילה השנה את לימודיה במחלקה לעבודה סוציאלית. “הרגשתי מוכנה רגשית ומנטלית להיכנס לאקדמיה, אבל כשעליתי ההסתגלות הייתה לא פשוטה. חוויתי את הקושי החברתי שנבע בעיקר בעקבות המוצא והמבטא שלי, אמרו לי ‘תחזרי לרוסיה’. את השפה דווקא תפסתי מהר”.
גם דליה ווילקי מספרת שהיא מתמודדת עם קושי שאינו כרוך רק בשפה: “עליתי לישראל עם חברות. ההורים שלי וכל המשפחה נשארו בארגנטינה אז אני פה לבד. החברות היו כמו המשפחה שלי”. אבל כשעברה לגור בשדרות לקראת תחילת הלימודים, החברות נשארו בתל אביב: “לאט לאט אני מתרגלת לשמוע עברית, אבל מבחינה חברתית גם קצת קשה לי. זו תרבות אחרת, סטודנטיאלית. כולם ישראלים”.
