ביום ראשון הקרוב אצטרך להגיע לפגישה במרכז המסחרי וואן בבאר שבע, שבו התרחש הפיגוע הרצחני, ואני שוקלת לבטל כי הפחד משתלט עליי. אין סיבה שהמצב יהיה ככה. אני מנסה לשכנע את עצמי שאין צורך לחשוש, המדינה הזו היא הרי גם שלי, אבל אני לא מצליחה לשלוט בפחד, במחשבה שבכל רגע אני עלולה להיות הבאה בתור.
כל הזמן מדברים בסיסמאות ש”אסור להכליל”, ש”לא כל הערבים מחבלים” ו”לא כולם תומכי טרור”. רק תסבירו לי איך מבדילים כדי שאדע להבא: יש לרוצחים שלט על החזה? יש איזה סממן שמבדיל? משהו שיכול לעזור לי להפסיק לחשוד בכל ערבי שאני רואה ברחוב?
ההכללה לא מגיעה מרוע, לא מגיעה מבורות ומאמירות ריקות. הכללה מגיעה מהמציאות שאתה לא יודע מאיפה זה יכול להגיע. מי מחר בבוקר עלול לקום עצבני וייצא לפגוע בחפים מפשע. כמה קל להפוך אותנו לגזענים אם בחרנו לפחד. אבל תעצרו רגע לחשוב ותגידו לי איך אפשר שלא לפחד ולחשוד? אני מקנאה במי שמצליח לעשות זאת.
תגבור המשטרה באזור אחרי פיגוע לא מרגיע אותי. בנאדם שיוצא בבוקר במטרה להרוג לא מפחד למות ובטח שלא מפחד להיעצר. הגברת נוכחות המשטרה רק תסיים את הפיגוע הבא מהר יותר, אבל היא לא תמנע אותו. מה שימנע את הפיגוע הבא נמצא בידיים של מנהיגי החברה הערבית. עליהם לגנות ולהוקיע תומכי טרור בקול רם, בפומבי ומכל הלב. ברגע שמנהיגי החברה הערבית יאמינו בלב שלם בחיים משותפים ולא במלחמה זה יחלחל לאדם הפשוט שיפסיק לפחד להביע תמיכה בישראל ויבין שלא רע לערבים פה, ותאמינו לי – ממש לא רע להם פה. הזכויות שמקבלים ערביי ישראל, ללא צורך לתת כמעט שום חובות למדינה, לא נשמעות לי כמו סיוט גדול במיוחד.
אני רוצה לחיות ביחד עם הערבים, אני גם מאמינה שזה אפשרי. אבל נוצר מצב שבו תושב ערבי יכול להיכנס ולהסתובב בלי פחד להיפגע במקומות שמאוכלסים ברוב יהודי, ומצד שני יהודי לא יכול להסתובב בלי פחד מלהיפגע במקומות שמאוכלסים ברוב ערבי
אני רוצה לחיות ביחד עם הערבים, אני גם מאמינה שזה אפשרי. אבל נוצר מצב שבו תושב ערבי יכול להיכנס ולהסתובב בלי פחד להיפגע במקומות שמאוכלסים ברוב יהודי, ומצד שני יהודי לא יכול להסתובב בלי פחד מלהיפגע במקומות שמאוכלסים ברוב ערבי. זה לא קורה מעבר להרי החושך, אלא ממש כאן, במקומות שנחשבים חלק ממדינת ישראל. בתקשורת ניחשף למקרים בודדים של אלימות יהודית כלפי ערבים, במקומות שבהם קיים רוב יהודי, לעומת כמות הדיווחים על פיגועי הדקירה, הדריסה, בקבוקי התבערה, הירי והלינצ’ים של ערבים כלפי יהודים במקומות שבהם קיים רוב ערבי.
יהודי לא יכול להסתובב במזרח ירושלים מבלי לחשוש לחייו, בזמן שערבי ממזרח ירושלים יכול להסתובב במערב העיר ללא חשש. איך אפשר לחלוק מדינה אם להסתובב באותם המקומות אנחנו לא מצליחים?
הגענו למצב שאנחנו מנסים בכל כוחנו להימנע מהדלקת האוכלוסייה הערבית, הכול כדי שלא ייצאו לרצוח. הר הבית הינו מקום שקדוש לשתי הדתות אך הכניסה אליו מותרת רק לבני דת אחת. ההתנהלות בהר הבית מתנהלת בחוסר שוויון, כאשר יהודים יכולים להיכנס בימים מסוימים ובתנאים מגבילים. נאסר על יהודים להתפלל בשטח ההר או להביא עמם חפצי קודש. בימי שישי ושבת הכניסה אסורה ליהודים כליל. בחורף מותר להם רק להיכנס, להציץ ולצאת מייד. אם המצב היה הפוך מה היה קורה? מה היה לכל הצדקנים להגיד? על כמה עתירות לבג”ץ היינו קוראים?
במקום לנסות ליצור סביבה בטוחה בה שתי הדתות ושני העמים יוכלו לחיות בשלום ובבטחה, המציאות הביאה אותנו לכך שאנחנו “דורכים על ביצים” ומנסים לא להתריס כדי שלא יירצחו אנשים. לא נעלה להר הבית כי זה מכעיס אותם, לא נעבור עם מצעד הדגלים ביום ירושלים ליד שער שכם כי זה מכעיס אותם, לא נעלה לחומש כי זה מכעיס אותם. אז מה כן נעשה? איך כן נחיה ביחד? אולי שיילכו לסדנת עצבים וזהו?
“חלק מהסטודנטים הבדואים החליטו שלא להגיע אתמול ללימודים במכללת ספיר מחשש שיותקפו מילולית או פיזית”, נכתב בכתבה שהתפרסמה אתמול ב”ספירלה”. סליחה? מתי אי פעם הותקפו ערבים על ידי יהודים במכללה?
הכתבה שהתפרסמה אתמול ב”ספירלה”, בעניין תחושות הסטודנטיות הבדואיות בעקבות הפיגוע, מילאה אותי בכעס. “בעקבות הפיגוע בבאר שבע… החליטו חלק מהסטודנטים הבדואים שלא להגיע אתמול ללימודים במכללת ספיר מחשש שיותקפו מילולית או פיזית”, נכתב שם. סליחה? מתי אי פעם הותקפו ערבים על ידי יהודים במכללה?
הכתבה המשיכה עם סטודנטית בדואית ששיתפה כי “אני מפחדת לצאת מהשער של המכללה ולעבור במעבר חציה כי אולי מישהו יהודי יגיע עם אוטו וידרוס אותי”. לא אתווכח עם התחושות שלה, אבל לתת מקום לציטוט כזה בכתבה זה ליצור את הרושם כאילו זו סיטואציה שכיחה. אחת הסטודנטיות סיפרה כי מרצה אמרה לה ולחברותיה ש “אולי ינסו לפגוע בכן מילולית אבל לא יפגעו בכן פיזית, אל תתנו להם להוריד לכן את הביטחון” – עוד אמירה שמציירת את היהודים במכללה בצורה מבחילה. לעניות דעתי, מדובר בתוכן מנותק מהמציאות, כפי שמראות הדוגמאות שפירטתי בטור זה.
אז כן, מותר לי להכליל. זה לא הרצון שלי, ובטח לא האמונות שלי, אבל זו המציאות. עד שמשהו לא ישתנה, עד שהחברה הערבית לא תבין שהפתרון צריך להגיע מתוכה – שלא יתלוננו ויתנו לי להכליל.
