המתח בין החברה היהודית בישראל לבין החברה הערבית גבר בשנים האחרונות משלל סיבות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות: החל מהדיון הסוער סביב שילוב מפלגות ערביות בקואליציה, המשך באירועים האלימים במהלך “שומר החומות” ועד לסוגיית תקציבי הענק שהעניקו ממשלות בנימין נתניהו ונפתלי בנט לתשתיות ביישובים הערביים. על רקע זה היה ברור שגם השאלה הדמוגרפית – שמרחפת מעל החברה הישראלית מאז הקמת המדינה ואף קודם – תשתחל גם היא לשיח הציבורי.
השיא, עד כה, היה בהתבטאות של רופא בכיר מבית החולים סורוקה, פרופ’ גדעון סער, שאמר בחודש שעבר בחוג בית של איילת שקד לקראת הבחירות כי “הרחם הערבי מכריע אותנו, צריך לשקול קצבת ילודה רגרסיבית”, והתייחס בעיקר לחברה הבדואית בדרום, שאותה לכאורה הוא מכיר מעבודתו בבית החולים בבאר שבע. הוא הציע באותה הזדמנות לגבש תוכנית לצמצם את הילודה: להפסיק את קצבת ילדים מהילד הרביעי ואילך, ואף לקנוס משפחות בעלות חמישה ילדים ויותר.
ההתבטאות החריגה מפי גורם כה בכיר עוררה סערה שלא שככה גם אחרי הבחירות. “לא יעלה על הדעת שרופא כזה ימשיך לעבוד כשהוא מחזיק בדעות כה חשוכות כלפי מטופלים שלו”, אומרת ל”ספירלה” ראויה אבורביעה, ד”ר למשפטים מאוניברסיטת תל אביב. “למרבה הצער יש כיום במדינה קרקע פורייה לשיח כזה, וראינו את זה בבחירות האחרונות עם עלייתם של הכהניסטים”.
אגב, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס), שיעור הפריון בקרב נשים בדואיות בנגב דווקא ירד בכ-50% מאז שנות ה-90, ועמד ב-2017 על 4.94 ילדים לאישה. בנוסף, שיעור הפריון הכללי של נשים יהודיות וערביות בישראל הוא כמעט זהה (עומד על כשלושה ילדים לכל אישה), הרבה הודות לכך שבממוצע יולדות נשים חרדיות 6.6 ילדים, ונשים בציונות הדתית נמצאות לא הרחק מאחוריהן. על רקע נתונים אלה, התבטאויות מהסוג של פרופ’ סער מגבירות בקרב החברה הבדואית את הטענות לגזענות ופטרונות.
ביולי האחרון פרסם המגזין “ליברל” תחקיר שחשף כי זריקת דפו–פרוברה, המשמשת למניעת היריון ולפיקוח על ילודה, ניתנת בשיעור גבוה באופן משמעותי לנשים בדואיות, “במקרים רבים ללא הסברים על ההשלכות, בשל תפיסות פטרוניות ומזלזלות”. זאת אף שמנכ”ל משרד הבריאות קבע כי לא ייעשה בזריקה שימוש ללא הסברים מתאימים.
מתן דפו–פרוברה מעניק לרופאים שליטה מלאה בפוריות האישה. התחקיר לא מצא שמדובר במקרה של תכנון ילודה ברמה מוסדית, אך הנתונים שנאספו והעדויות של נשים בדואיות ורופאות הציגו תמונה ברורה: “נשים מהחברה הבדואית מקבלות את הזריקה בשיעור של פי כמה מאשר כל קבוצת אוכלוסייה אחרת במדינת ישראל”.
ד”ר אבורביעה, שמחקריה עוסקים בניתוח פמיניסטי וביקורתי של המשפט בדגש על נשים מוסלמיות בישראל, טוענת שהשיח על צמצום ילודה לא נובע מדאגה רפואית כלשהי למגזר הבדואי, אלא מתפיסות פטרוניות וגזעניות: “כל ההתעסקות באישה הבדואית מעולם לא הייתה במטרה לקדם את זכויותיה או רווחתה. להיפך, ההתייחסות לאישה הבדואית היא תמיד מנקודת מבט של רחם, סכנה דמוגרפית, וכמישהי שמביאה יותר ילדים ערבים לעולם”.
אמנה אבו סכות, סטודנטית מהמחלקה לתקשורת במכללת “ספיר”, מסבירה על התחושות המתעוררות בה כשהיא נתקלת בשיח על צמצום הילודה בחברה שלה: “כבדואית ששומעת התבטאויות כמו של פרופ’ סער, זה גורם לי לזוז באי נוחות. למה מישהו חושב שהוא יכול להחליט בשבילך מה לעשות בחיים? ועוד על רקע גזעני”.
- זה נושא שנוכח גם בתוך החברה הבדואית?
“לאחר שהתפרסם התחקיר ב’ליברל’ על פרשת הדפו-פרוברה היה שיח רחב על צמצום הילודה ברהט. הוא התרחב לרשתות החברתיות אחרי שח”כ עאידה תומא סלימאן תרגמה אותו לערבית ופרסמה”.
מנגד, יש מי שסבור שלא מדובר בשיח גזעני או פטרוני, אלא בסוגייה כלכלית-חברתית בסיסית. “לדעתי מה שפרופ’ גדעון סער אמר לא נבע מגזענות”, אומר רותם שרון, סטודנט במחלקה לתקשורת בספיר ועיתונאי במגזין “באר שבע נט”, שסיקר את הסערה שעורר הרופא מסורוקה. “שיח על צמצום ילודה הוא לגיטימי. גם בחברה הבדואית מדברים על ריבוי הילודה ברקע העובדה שרמת השכר של האוכלוסייה יורדת מדי שנה. כל עוד לא תהיה הבחנה בנושא הזה – זה ייצא מכלל שליטה. אגב, כך גם אצל חרדים”.
מהמרכז הרפואי סורוקה נמסר בתגובה: “הלכידות של עובדות ועובדי סורוקה והכבוד ההדדי שאנחנו רוחשים האחד כלפי השני הם עוגן מרכזי בעשייה היומיומית שלנו, ומהווים דוגמה לכלל החברה הישראלית. לצערי, נחשפנו להתבטאות של אחד ממנהלי המחלקות בבית החולים שנאמרה באירוע פרטי – התבטאות שאינה מייצגת או מאפיינת את המרכז הרפואי סורוקה ואת עובדיו. הנהלת המרכז הרפואי הבהירה זאת למנהל המחלקה, שהתנצל על ההתבטאות. כולנו עובדים יחדיו יום יום, שעה שעה, ועלינו לשמור מכל משמר על מרקם היחסים המכבד והמלוכד ועל השוויוניות המלאה והמוחלטת בין מטפלים וכלפי מטופלים”.
