אשדוד

סוף עונת המקומונים: מה הנזק של קריסת העיתונות בפריפריה?

המציאות הכלכלית והטכנולוגית הובילה לסגירת עוד ועוד מקומונים, מהלך שפגע אנושות בסיקור האזורים שהתקשורת הארצית מתעלמת מהם. מה המחיר שמשלמים התושבים? מה עשה המעבר לדיגיטל? ומה בכלל ההשפעה של כלי תקשורת מקומי? אשת התקשורת ליאת רון: "תפקידנו לזעוק את המצוקות שלא נשמע בערוצים המרכזיים"

איתי דקל ונועה רוקח

העובדה שמערכות התקשורת הגדולות והממוסדות בישראל פועלות מאז ומתמיד מגוש דן או מאזור ירושלים יצרה מתח מובנה בסיקור שלהן את הפריפריה. הכיסוי העיתונאי של אזורים המרוחקים מערי המרכז תמיד היה חסר, ולרוב לקה בדעות קדומות, התנשאות והתמקדות בפלילים ובפיקנטריה. ניצנים של מהפכה הופיעו בשנות ה-60 באילת, עם הקמת המקומון הראשון בישראל, “ערב ערב”, וזו הגיעה לשיא עם פריחת המקומונים בכל הארץ בשנות ה-80 וה-90. אולם המציאות הכלכלית והטכנולוגית הביאה בשני העשורים האחרונים לדעיכה דרמטית של שוק המקומונים, ואלה חדשות רעות לתושבי הפריפריה.

בשבוע שעבר השתתפו סטודנטים ממסלול העיתונות של מכללת “ספיר” בכנס העיתונות באילת, ואחד הפאנלים בו עסק בסיקור התקשורתי של הפריפריה בערוצי התקשורת. ראש העיר דימונה בני ביטון וראש העיר אילת אלי לנקרי הטיחו בכתב חדשות 12 בצפון פוראת נסאר, ובכתב “ידיעות אחרונות” בדרום מתן צורי, טענות על אופי הסיקור הדל והשלילי שלהן זוכות הערים שלהם. צורי השיב להם שמערכות עיתונות פועלות לפי עניין, ולכן “לצערי הרב מקומות רבים בפריפריה מספקים אייטמים שהם שליליים. ככה תקשורת עובדת”.

סגירת “כאן דרום”. מכה לתושבים

כאמור, הוויכוח הזה נשען על מגמה רחבה יותר: גסיסתה של העיתונות המקומית. על פי נתונים שפורסמו ב”דה מרקר” באוגוסט האחרון, כחצי מהמקומונים בישראל נסגרו תוך עשור, ומספרם כיום עומד על 291 בלבד. בתקופת הקורונה ספגה העיתונות המקומית מכה נוספת בשל ירידת ההכנסות של עסקים מקומיים, שהיוו עבורה את מקור ההכנסה המשמעותי באמצעות מכירת שטחי פרסום במקומון.

כך למשל, הוחלט לסגור מסיבות כלכליות את “כאן דרום – אשדוד” מקבוצת שוקן לאחר ארבעה עשורים של פעילות. מנגד, נעשה ניסיון להעביר את הפעילות לרשת: כ-15 מקומונים דיגיטליים פועלים בדרום ועוד כמה נוספים באזור הצפון. חלקם משויכים לרשתות ארציות וחלקם פועלים באופן עצמאי.

למגמה הזאת יש משמעות מדאיגה. הערך של ריבוי כלי תקשורת מקומיים בא לידי ביטוי בהיותם שומרי סף ופה של התושבים. כל כתב שנוכח בישיבת מועצה, מפקח על תקציבים ומדווח על עוולות, תקלות והתרחשויות – הוא בעל ערך ציבורי. ככל שמתמעטים כלי התקשורת, נפגע הסיקור העיתונאי ואת המחיר משלמים התושבים.

הגרף מהכתבה ב”דה מרקר”

“צריך לעשות את ההבחנה בין מקומון דיגיטלי לבין מקומון בפרינט”, מסביר שמוליק חדד, כתב ותיק במקומון “ידיעות אשקלון”. לדבריו, המעבר של עולם התקשורת לרשת הוא מהלך בלתי נמנע במציאות הדיגיטלית והכלכלית הנוכחית: “בניגוד למקומונים הדיגיטליים שמצליחים לשרוד, המקומונים המודפסים איבדו את כוחם, וההשפעה על האזרח בקצה היא מיידית. כמעט ולא נראה היום טיפול בעוולות של אזרחים במקומונים הדיגיטליים, לעומת הפרינט שעסק בזה באופן שוטף. דעיכה שלהם תפגע ביכולת של האזרח הקטן לקבל מענה לעוולות שקורות לו מצד המערכת”.

  • זה לא מהלך ייחודי רק לתקשורת המקומית.

“נכון, אבל ההשלכות על הפריפריה חמורות יותר, כי היא בלאו הכי מסוקרת הרבה פחות בהשוואה למרכז הארץ”.

לדברי חדד, חלק מהתופעה נעוץ בפריחת הרשתות החברתיות: “עולה בהן תוכן פחות איכותי, והרבה פעמים מתקיים שם דיון פחות רציני, כזה שלא עובר בדיקה מסודרת ואימות עובדות. אבל אנחנו בתחרות מולן. הדרך היחידה להציל את התקשורת המקומית היא לגרום לכמה שיותר אנשים לצרוך אותה”.

את הפאנל בנושא בכנס באילת הנחתה אשת התקשורת ליאת רון, כיום שדרנית “רדיו צפון”. בראיון לאחר מכן היא הסבירה ל”ספירלה” על החשיבות הקריטית של תקשורת מקומית בשיפור הסיקור של הפריפריה. “לתקשורת המקומית יש יכולת לרדת לרזולוציות שלא מתאפשרות בתקשורת הארצית”, היא אומרת. “תפקידנו כתקשורת מקומית הוא להביא את המצוקות האמיתיות של האנשים. הקולות האלה לא יישמעו בערוצים המרכזיים וצריך לזעוק אותם”.

הפאנל באילת. ראשי הערים נגד העיתונאים

קול כזה הוא של שגיא סעדה, תושב מעגלים הלומד בספיר. הוא מספר שבחודשים האחרונים חווה עיכובים חמורים בנסיעה לביתו, על רקע תחילת עבודות החישמול של פסי הרכבת מאשקלון לבאר שבע. הוא פנה לכמה כתבים בערוצי התקשורת המרכזיים, אך לא זכה להתייחסות רצינית. “הפנו אותי מכתב אחד לכתב אחר, שבעצמו הפנה אותי לעוד כתבת. זה לא עבד”, הוא מספר. “אפשר לומר שדי התעלמו מהסיפור. אנחנו צריכים להילחם על דברים שבמרכז הם מובנים מאליהם. התחושה היא שאף אחד בתקשורת לא מדבר על דברים כאלה, כי מה שקורה בפריפריה – לא מעניין”.

מלבד היעדר הפיקוח על התנהלות הרשויות והמדינה, לדעיכת המקומונים יש משמעות נוספת – לכאורה אנקדוטאלית אך לא פחות חשובה: כשאין אלטרנטיבה לייצוג התקשורתי של תושבי הפריפריה, גם האופן שבו הם מוצגים עלול להיפגע. רותם שרון, סטודנט במסלול לתקשורת ב”ספיר” המתגורר בבאר שבע, טוען שהסיקור של אזור הדרום בתקשורת הארצית הוא בעייתי: “יש יותר ממיליון אזרחים שחיים בדרום, והמון אירועים פה לא מסוקרים באופן הגון”. במקביל ללימודים שרון הוא עיתונאי במקומון מרכזי (“באר שבע נט”), והוא מקווה לגשר על הפער: “כשאתה נמצא פה, ומסקר מנקודת המבט הזו – זה שונה”.

  • הפריפריה מוצגת באור שלילי?

“התקשורת מחפשת סיפורים רומנטיים שיצטלמו טוב, אז יוצא המון פעמים שסיקור של הפריפריה כולל סיפורים על קשי יום ובעיות אחרות. זה מאוד מעצבן”.

  • בסוף הקהל נחשף בעיקר לערוצי התקשורת המרכזיים. המקומונים באמת יכולים לשנות משהו?

“יש כתבות שיכולות לשנות חיים של אנשים ואנחנו ננסה לדחוף את זה. אבל כן, בחלק מהמקרים רק לערוצים המרכזיים יש מספיק כוח לשנות”.

ליאת רון מסכמת: “אלמלא עבדתי היום בכמה גופי תקשורת במקביל, הסיפור של הפריפריה שבו אני עוסקת היום לא היה מקבל חשיפה. כדי להשפיע התקשורת המקומית צריכה לפעול בכמה מישורים – ברדיו, במקומון, וכמובן – ברשתות החברתיות”.

אין תגיות

סגור לתגובות.