ד”ר מוטי גיגי
איך אפשר לכתוב על זוהר אביטן בלשון עבר?
אני אפילו לא מצליח להיזכר איפה החלה ההיכרות שלי איתו. חיי נשזרו בחייו בכל כך הרבה מובנים ודרכים. הוא לימד את אחיי ספרות בתיכון ואני זכיתי ללמוד ספרות עם זוגתו אלישבע תבדל”א. באופן אישי הכרתי אותו רק כשהתחלתי ללמד במכינות הקדם-אקדמיות במכללת ספיר. הוא היה מזמין אותי אליו לחדרו אפוף העשן, תמיד עם בקבוק סודה, קפה הפוך וקרואסון חמאה. שם היינו צוללים להיסטוריה של שדרות והקמת המכללה.
זוהר היה נוכח (עם חברים) בכל צעד ושעל בהיסטוריה של שדרות משנות ה-70 ואילך. צעירים אכפתניקים, קראו להם. היו שם גם אמנון בן-יעיש, עמיר פרץ ואחרים. בעבודת הדוקטורט שלי ציטטתי את זוהר: “בגיל שבו הייתי נאמר בן 18-16 ייסדנו עיתון מקומי וקראנו לו ‘צעירים שאכפת להם’. עסקנו בבעיות שונות, כולל בעיית הקשר שבין שדרות ליישובי שער הנגב. כולנו גרנו בתוך מסגרת של חוויה של עיר פיתוח מוקפת יישובי התיישבות עובדת וחשנו, כל אחד לפי דרכו, סוג של הדרה”.
הפעילות שלהם הולידה את פרויקט ש.ש.ש (שיתוף הפעולה שדרות שער הנגב) שמתוכו נולדה להקת טיפקס ועוד מיזמים. במילותיו, “בעצם, המניע המרכזי של ההתארגנות הזאת היה שהרגשנו קצת לא נוח עם העובדה שאנחנו מוצגים כמסכנים, כחלשים… מגיע לי במובן של מגיע לי כי אני חלש, מגיע לי כי אני מסכן”. המהלך הזה הוביל להתארגנות פוליטית של ממש, שבמסגרתה קבוצת החברים הצעירים התגבשה סביב עמיר פרץ וביקשה ממנו להתמודד על ראשות מועצת העיר שדרות. האמונה באנשים וביכולות שלהם ליוותה את זוהר כל ימיו. הוא היה אינטלקטואל אורגני במלוא מובן המונח.
לאורך השנים נפגשנו בעוד מסגרות, מכללתיות וחוץ-מכללתיות. למשל בקבוצת מחקר על הפריפריה שהקמתי והוא לקח בה חלק. או בוועד המנהל בסינמטק שדרות שבו כיהן כיו”ר בהתנדבות יותר משני עשורים. הוא גם כיהן כיו”ר תקווה ישראלית שהייתי בה חוקר פעיל ולאחרונה הוא התחיל את התואר השני החדש שפתחנו במחלקה לתקשורת. השיא בקשר בינינו היה בפיתוח פינה בתוכנית הרדיו שלו, שם עסקנו בפרשנות תקשורתית לנושאים שהיה חשוב לו לדבר עליהם.
כדור שני להגירה, לעתים תפיסתו של זוהר נראתה לי פייסנית מדי, ותרנית מדי, אולי כמי שמקבל את הסדר החברתי ולא מערער עליו. היו לנו לא מעט ויכוחים עם הסכמות ואי-הסכמות. רק עם השנים הבנתי את עומק המחשבה ועומק האנושיות של אדם שהאמין בשינוי מבלי לשבור את הכלים. הוא היה ליברל, פטריוט והומני במובן הכי עמוק של המילים הללו.
בפעם האחרונה נפגשנו ב-21 מרץ האחרון, בהשקת הספר “שגרת חירום” של ג’וליה צ’יטין, אלעד אבלגון ואחרים. הייתי אחד הנואמים ובאמצע דבריי נכנס זוהר נכנס על כיסא גלגלים וניכר שהוא היה חולה מאוד. בהסכמתו, ציטטתי את התייחסות אליו מתוך הספר הזה:
“זוהר נולד במרוקו ועד היום ממשיך לגור בשדרות, למרות המצב הביטחוני והיכולות שלו לעזוב. זוהר מגדיר את עצמו כפטריוט, אבל זה דורש הסבר. ‘אני מגדיר את עצמי כציוני, אבל לא ציוני לאומני. אני מחפש את הדרך להפגיש בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית ולהפוך למדינה פלורליסטית… יש אנשים שאומרים שאם אתה ציוני בגלל המרכיב היהודי, אז אתה לא יכול להיות ליברל, אבל זה לא נכון. זה בדיוק האתגר הציוני, איך לשלב ליברליזם, פלורליזם, ציונות וערכים כמו שלום ושוויון. לא חונכתי עם תפיסה שנולדנו לשלוט באחרים. הפטריוטיות הציונית שלי היא מימוש הרעיון של בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל, אבל לא בכל ארץ ישראל”.
ברקע המציאות הישראלית שבה אנחנו שרויים היום, אין ספק שמדובר בהסתכלות של אדם שלא רק דיבר על תפיסת חיים זו, אלא חי אותה יום-יום. למרות הקושי, הוא נלחם עליה. נוח על משכבך בשלום, איש רודף שלום וצדק. אתגעגע אליך.
ד”ר מוטי גיגי היה ראש המחלקה לתקשורת בספיר
