מאת שיר בדר
“אחרי מספר שבועות, כשאספתי את עצמי, הגעתי לבארי ועמדתי מול חור שחור שנשאר שם. הגלריה הייתה חלק מצריף חדר האוכל הישן שנשרף כליל. הסתכלתי ולא האמנתי – חור באמצע הקיבוץ”. כך מתארת זיוה ילין (62), מנהלת גלריה בארי את הרגע שבו הבינה מה קרה לגלריה המוערכת שבה הציגה במשך שלושה עשורים עבודות אמנות מובילות וחשובות.
ילין, בת קיבוץ בארי, ניהלה את הגלריה במשך 30 שנה. היא מרצה לציור בבית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר וראש החוג להתמחות באומנות במכללת קיי באר שבע. היא נשואה לחיים ילין, לשעבר ח”כ מטעם ”יש עתיד” (2019-2015) וראש מועצת אשכול (2015-2007) ויש להם ארבעה ילדים.
בריאיון למגזין ספירלה היא מספרת כיצד בדיוק כשהתכוונה “לתלות את מפתחות הגלריה” ולהעבירם לשותפתה סופי ברזון-מקאי, פרצה המלחמה. “חזרנו כמה ימים קודם לכן מאוסטרליה. ב-7 באוקטובר, בערך ב-6:30 בבוקר, שמענו לפתע בומים. הבנו שמשהו לא כשורה, שעוד רגע יהיה ‘צבע אדום’. ראינו הודעות בנייד שחייבים להישאר בממ”דים כי יש חשש לחדירה.
“‘צבע אדום’ הוא דבר שלא זר לנו. הפעם היינו בממ”ד ללא יכולת להבין את המתרחש ואז התחילו הודעות בווטסאפ של הקיבוץ שבהן אנשים מספרים ‘הם עכשיו אצלנו’, ‘הם מציתים לנו את הבתים’, ‘תשלחו עזרה’. הבנו שזה רציני, חשבנו שיש קבוצה של 50 מחבלים בקיבוץ, לא חשבנו על מאות, לא יכולנו לדמיין את הדבר הזה. ישבנו בבית, הגפנו את כל התריסים והכול היה נעול”.
“התחילו הודעות בווטסאפ של הקיבוץ: ‘הם עכשיו אצלנו’, ‘הם מציתים לנו את הבתים’, ‘תשלחו עזרה’. הבנו שזה רציני. ישבנו בבית, הגפנו את כל התריסים והכול היה נעול”
ככה ישבו באימה זיוה, חיים וארבעת ילדיהם, לא מדברים, רק מקשיבים ליריות ולצעקות בערבית. ב-17:30 צה”ל הגיע לחלץ אותם. “כשיצאנו מהממ”ד ראינו שהכול שרוף, מגרש החניה היה שחור, מלא רכבים שרופים. כשהבטתי מהחלון ראיתי שגם הקיבוצים השכנים במצב דומה. תהיתי לעצמי איך בכמה שעות הם הצליחו לעשות כזה דבר? רק למחרת התחלתי להבין את ממדי האסון, כשהגיעו שמות האנשים שאינם”, מספרת ילין בכאב.
על ההרס בגלריה היא לא גילתה בעצמה. “כשיצאנו מהממ”ד לא עברנו דרך הגלריה, לא ידעתי עליה כלום – עד ששלחו תמונות והייתי המומה למראה עיני. הייתי בטוחה שגם הסטודיו שלי נשרף. שבוע אחרי, כשחיים הגיע לבארי, ביקשתי שיעבור בסטודיו ויראה את מידת הנזק. בסטודיו יש עבודות מ-30 שנות העשייה שלי. זה הבית הכי ישן בבארי, שעמד שם עוד לפני קום המדינה. חיים צילם שהסטודיו שרד. התחילו לדבר שהולכת להיות מלחמה ממושכת והבנו שחייבים להציל את העבודות שלי, אלו שלא נפגעו מרסיסים”.
ילין עבדה בגלריה שלושה עשורים. “בקיץ האחרון הודעתי לשותפה שלי ש-30 שנה זה די והותר ושבסוף 2023 הניהול עובר אליה באופן רשמי. אמרתי לה שאני אהיה פה ואמשיך ליצור איתה. כשהגלריה נשרפה זה היה עדיין תחת ניהולי וככה באופן נורא מצמרר הסתיימה לה הקריירה”.
למרות ההרס והחורבן, חשבה ילין כיצד אפשר להציל את הגלריה. “פנו אלינו המון אנשים מעולם האמנות. כולם רצו לעזור. פנתה גם רויטל בן אשר פרץ, היועצת לענייני אמנות בעיריית תל אביב. היא גייסה צוות של אנשים ואמרה שבכוונתם לסייע. הם אמרו שאסור שהגלריה תפסיק את פעילותה. בשיתוף עם המשרד לתרבות וספורט קיימנו סיורים למציאת מקום חלופי, וכשהגענו לבית רומנו אמרנו ‘זה המקום!’ באמצע פברואר נפתח את התערוכה הראשונה. היא תיקרא “גלריה בארי בתל אביב-יפו” ותהיה תחת ניהולה של סופי ברזון-מקאי.
לצייר את בארי בלילה
למשפחת ילין קשר עמוק לעוטף עזה ולבארי בפרט. זיוה היא בת הקיבוץ, והיא שמחה לספר לי שכבר חזרה לגור בביתה ושהיא מחלקת את זמנה בין המלון בתל אביב לבית בבארי. “נכון להיום אנחנו נמצאים בבארי יומיים-שלושה בשבוע, לפי העבודה שלנו”.
גלריית בארי הוקמה בתור שאיפה להביא אמנות לפריפריה. האם עכשיו תביאו את הפריפריה לתל אביב?
“נפעל תוך כדי. בינתיים היו לנו התחייבויות לאמנים שהיו מתוכננים להציג בבארי מראש. העיקרון שלנו הוא לעשות גלריה טובה, להביא את האמנים הכי מעניינים ולעשות אוצרות טובה. תמיד היה לנו את הקונספט של גלריה קהילתית. זאת אומרת, לשתף את הקהל, שהיה חברי בארי, להביא אמנים שיעשו עבודות הקשורות למקום, שיוצרות קשר עם הקהילה. כיום בתל אביב זה פחות מתאפשר כי הקהילה בים המלח ולאחר מכן בחצרים ואנחנו עדיין לא יודעות איך לעשות את זה, אבל נמצא את הדרך. מקווה שנצליח להביא אנשים לגלריה ואת האמנים שיעבדו עם הקהילה”.
“תמיד היה לנו את הקונספט של גלריה קהילתית. לשתף את הקהל, להביא אמנים שיעשו עבודות הקשורות למקום. כיום בתל אביב זה פחות מתאפשר כי הקהילה בים המלח ולאחר מכן בחצרים ואנחנו עדיין לא יודעות איך לעשות את זה, אבל נמצא את הדרך”
בזמן שהותה בים המלח, יזמה ילין סדנה לאמני בארי, שהצליחה להתקיים בעזרת חבריה האמנים. יחד הם ציירו את הנרצחים מהקיבוץ במטרה להנציח אותם. “אנחנו עדיין ממשיכים לצייר, אבל הבעיה שכל הזמן נוספים עוד שמות, אז זה לא נגמר”, היא משתפת בצער.
את תמשיכי לצייר?
”אני אמשיך לצייר את בארי, אבל לא את בארי ההרוסה. אני מתכוונת להמשיך לצייר את המדרכות והשבילים של השכונה שלי שכמעט ולא נהרסה ואני הולכת לעשות ציורי לילה, בארי בלילה”. ילין ידועה בציורי הנוף האדומים שלה, אך כעת היא מרגישה ש”הרסו והרגו לה את האדום”.
בנוסף לפועלה האמנותי בקיבוץ, עזרה ילין ליצור שיתוף פעולה בין מכללת קיי בבאר שבע שבה הסטודנטים לומדים פרונטלית, לבין מכללת ספיר שבה הסטודנטים לומדים עדיין באופן מקוון. מכללת קיי מזמינה את הסטודנטים לאמנות מדי יום חמישי לקיים את סדנאות היצירה שלהם יחד עם מרצים. “מרגש ומשמח אותי לפגוש וללמד את הסטודנטיות והסטודנטים של ספיר אצלנו בקיי”, היא אומרת.
את הריאיון היא מבקשת לסיים בנימה אופטימית: “בכל רע יש גם טוב, דברים קורים וזה פותח הזדמנויות”, מעודדת ילין ומוסיפה מסר חשוב: “אני רוצה שהסטודנטים בספיר יבינו שהחיים ממשיכים, אנחנו מגיבים למה שקורה, לומדים ועושים ומתכננים תוכניות חדשות. בשביל לייצר חוסן צריך גמישות. להיות מסוגל לעבור פאזה, להבין מה עכשיו ולא להיתקע במקום אחד. חשוב לחזור ללימודים ולעבודה, לעשות כל מה שיכולים ולחשוב מחוץ לקופסה”.
