מלגת “ספיר בקהילה”, שיצאה לדרך בשנת הלימודים הקודמת ותימשך גם בשנת הלימודים הקרובה, הוקמה במטרה לחזק את העוטף ובתוכו המכללה, אחרי אסון שבעה באוקטובר. במסגרת המלגה, סטודנטים וסטודנטיות במכללה יכולים לקבל מימון מלא ללימודים, בתמורה ל־60 שעות של פעילות קהילתית התנדבותית באזור במסגרות וגופים שונים באזור.
מערכת ספירלה יצאה לבדוק מקרוב את ההתנדבויות – ופגשה סטודנטים וסטודנטיות וגופים שבחרו להשפיע דווקא דרך בעלי חיים, ולהפוך את הקשר בין אנשים לבעלי חיים לכלי של ריפוי וחוסן.
פינת החי הטיפולית בשדרות
לפני כעשור פנתה עיריית שדרות למרכז החוסן בעיר לצורך הקמת פינת החי: “זה אזור שמתמודד עם הרבה מצבי דחק וטראומות, ולפעמים לשבת ולדבר את הטראומה זה קשה”, אומרת ניצה דינור, מנהלת פינת החי, “אז אנחנו מוצאים דרכים שעוקפות את המילים. מה שהתחיל מחדר קטן במעונות לפני עשור, הפך להיות מרחב כפרי בתוך העיר, שהתרחב אחרי השבעה באוקטובר – גם פיזית וגם בהיקף המטפלים שהוכפלו. הסטודנטים שותפים למטפלים, תורמים לטיפוח ותיחזוק המקום, וגם חונכים אנשים בעלי מוגבלויות שמועסקים במקום”.
לטיפול בעלי החיים ככלי תרפויטי יש תועלות שונות: “זה הוכח כסוג טיפול שמעצים את תחושת המסוגלות”, אומרת דינור. “תוך כדי טיפול אנחנו מדברים על היכולות, אומרים לילד ‘איזה יפה אתה מאכיל אותו, למרות שעד עכשיו פחדת’. בנוסף, הילדים עושים השלכות על בעלי חיים ודרך זה מדברים על הטראומה. היה תיש שהתנהג קצת בתוקפנות, וילד אמר ‘אולי הוא תוקף כי הוא מפחד שיבואו מחבלים’. קבוצה אחרת אמרה על אחד הצבים: “איזה כיף לו, הוא לוקח אתו את הממ”ד לכל מקום, אז הוא תמיד יכול להרגיש בטוח'”.
“בעלי חיים מספקים מקור חום וקבלה בלתי מותנית, שמאפשר פתיחת ערוצים רגשיים חדשים”, מוסיפה גילי פרגאי אולסווג, מטפלת בעזרת בעלי חיים במרכז חוסן בשדרות. “הקשר עם החיה מעודד אמון, מפחית חרדה ותורם להרגעה פיזיולוגית. בנוסף, הוא יוצר מרחב בטוח לעיבוד רגשות מורכבים. כך המפגש עם בעלי חיים מחזק חוסן נפשי ומקדם תהליכי החלמה”.
“זה נותן לילדים תעסוקה, יציבות ותחושת מסוגלות מדהימה”, אומר עירא, מתנדב בפינת החי וסטודנט לתואר שני במנהל ומדיניות ציבורית בספיר. “הם יכולים לפחד מבומים, אבל הפחד נעלם כשהילד מחזיק חרדון, או מאכיל נחש. אתה רואה איך האחריות וההשתייכות למקום בונה אצלם ביטחון, ואתה לא מרגיש שאתה בא לעבוד – אתה בא כי כיף. זה מקום של רוגע שאתה שומע בו ציפורים בתוך כל רעשי המלחמה שיש מסביב, וכך אתה מתקרב לאזור שאתה חי בו. העצה הכי טובה שאני יכול לתת לסטודנטים זה שיתעניינו ויחפשו איך הם יכולים לתת למקום הזה, כי אלה אינטראקציות שלא חוזרות”.
“חברים לעת זקנה“
התוכנית “חברים לעת זקנה”, פרי שיתוף הפעולה של עמותת מטב ומשרד החקלאות, מופעלת על ידי מערך מתנדבים שמגיעים לבתיהם של קשישים, מסייעים להם בטיפול בבעלי החיים, ומארחים להם חברה. לפעילות התברר צורך ייחודי באזור הדרום: “השנה היו פחות קשישים בעוטף ובשדרות, כי הרבה אנשים מפונים מהבתים שלהם”, משתפת חמוטל אדלשטיין, רכזת אזור הדרום. “היו הרבה מפונים בבאר שבע, קשישים שעברו את השבעה באוקטובר לבד בממ”ד עם הכלב, ונאלצו לעבור לסביבה חדשה, כשהכול מסביב אחר וכשהם עוד נושאים את הטראומה. יש לנו קשישה בשדרות עם כלב פיטבול גדול וקופצני, היא ניסתה להוציא אותו בעצמה והוא הפיל אותה, והמתנדבים מטעם ספיר בקהילה מילאו לה את כל השבוע וטיילו איתו כל יום. היא שיתפה שבמצב אחר היא הייתה נאלצת למסור אותו”.
אפק סיבוני, סטודנט שנה ב’ למשפטים ומתנדב בתוכנית, מספר שהחיבור לכלב האישי שלו והמקום שסבתו תופסת בחייו הובילו אותו להירתם. הוא שובץ ללוות קשישה משדרות ואת כלבה ריקו. “ריקו כבר מחכה לי בהתרגשות ליד השער כשאני מגיע. הקשישה עברה לפני כמה שנים הליך רפואי שלא מאפשר לה לטייל איתו באופן שהוא צריך. אנחנו בקשר עד היום מחוץ לשעות ההתנדבות – החיים בשדרות לפעמים מזמנים התקפי חרדה, אז היא מתקשרת אליי. כשהיא עברה תאונה ליוויתי אותה לבית החולים. אתה יושב שעתיים שלוש עם בן אדם לאורך השנה, וזה מייצר משהו משמעותי, בייחוד אנשים מאזור שספג כל כך הרבה רוע”.
“אלה אנשים שהרבה מהם מספרים שיכולים לעבור ימים שלמים בלי שהם רואים אף אחד”, מוסיפה אדלשטיין. “אני שומעת על הרבה קשישים, בעיקר מהעוטף – שיוצאים הרבה פחות מאז המלחמה, ועבורם המתנדבים זה עוד אדם שמגיע לבקר, עוד אדם לדבר איתו – וזה שיפור משמעותי לאיכות החיים של הכלב ושל הקשיש כאחד. כשהכלב יותר רגוע ושמח הרבה יותר קל לטפל בו בבית. זה לעשות דבר שהוא ממש קטן בשבילנו, ומאוד משמעותי עבורם. היה שבוע במלחמה עם איראן שהמתנדבים לא יכלו להגיע, ופתאום ראו את ההבדל בחזרה. הכלב חיכה, כבר ידע שמגיעים אליו”.
הכלבייה בשדרות
הכלבייה בשדרות היא קורת גג עבור כ-170 כלבים. “בגלל שזו כלביה שממוקמת בעוטף, הגיעו אליה הרבה מהכלבים שברחו מהעוטף או מהלחימה בעזה”, משתף רועי עמרם, סטודנט שנה ג’ בכלכלה יישומית וניהול, שהגיע להתנדב בכלבייה יחד עם בת זוגו גל. “זה יצר עומס וצורך מורגש בכוח אדם, היו ימים שאם לא היינו מגיעים לא התאפשר להוציא את כל הכלבים, ועבור כלבים שהגיעו מאולפים המשמעות הייתה שהם נשארו באותו יום בלי לעשות צרכים. אחד הדברים שאני וגל שהיינו עושים זה לשבת עם הכלבים ולהרגיל אותם לבני אדם – שיהיה קל יותר לשלוח אותם לאימוץ. שם ידענו שאנחנו מאוד משמעותיים לכלבים”.
קסם אלעד, סטודנטית שנה ג’ למדעי המחשב, בחרה גם היא להתנדב בכלבייה: “הם חיים עם הרעש של הבומים מבחוץ, ועם הנביחות מבפנים”, היא מספרת. “אנחנו מגיעים, מוציאים אותם לטיול ונותנים להם חום ואהבה, כי הווטרינרים והכלבנים לא מצליחים להגיע לכולם. יש כלבים שמחכים שם המון זמן ולא אומצו כי הם גדולים, מבוגרים, לא גזעיים. אנשים היום מחפשים את הקטן, ההיפו-אלרגני, שלא מנשיר, לא נובח, ולא זז – ויש כל כך הרבה כלבים מתוקים שרק מחפשים מישהו שיאהב אותם ולאהוב בחזרה, ולרוב הם נשארים בלי בית – וכאן אנחנו נכנסים לתמונה”.
לפני כחמישה חודשים פורסם תחקיר מטעם “תנו לחיות לחיות” על התעללות בכלבייה, שבו נצפתה הזנחה, מניעת טיפול רפואי והרעבה מבעלי החיים: “לא נחשפנו לשום דבר כזה במהלך הפעילות שלנו שם”, משתף עמרם. “התנאים התברואתיים שהיו לקויים נבעו מהחוסר בכוח אדם, הצוות אכפתי ומנקה יום יום אבל העומס לא מאפשר לשמור על הניקיון ברמה הנדרשת. אני מאמין שאם יהיה עוד כוח אדם התנאים ישתפרו”.
תמר אביטן רחמים, המנהלת התפעולית של הכלבייה: “כולם מוזמנים לבוא ולראות במו עיניהם את עבודת הקודש שנעשית כאן. בתחקיר צולמו מצבי קצה שטופלו, הכלבן פוטר ומאז עשינו חידוד נהלים מספר פעמים. המתנדבים שמגיעים לכאן מאוד עוזרים לנו, כי עובדים לצערנו אין כל כך”.
“יש את הרגע שאת לוקחת כלב עם הרצועה לטיול, והוא מסתכל עלייך ומנסה להתחכך לך ברגל כדי לבקש אהבה, ואת אומרת ‘וואו, איזה חשוב שאנחנו פה'”, משתפת אלעד. “נקשרתי אליהם כל כך שבתור צלמת לקחתי על עצמי לצלם אותם ולהעלות לרשתות כדי שיאמצו אותם, המחשבה שלך הרבה מאוד איתם גם מעבר לשעות ההתנדבות. הייתה כלבה שאם לא היה לי כלב בבית והייתי יודעת שהם לא יסתדרו הייתי לוקחת אותה איתי. אחרי שבוע היא כבר התחרפנה שם בכלוב, וכשאימצו אותה הגעתי לדמעות”.
סיפוריהם של המתנדבים המובאים בכתבה ממחישים עד כמה המשפט “הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם” מקבל משנה תוקף ברגעי משבר, ועד כמה האדם יכול להיות גם חברו הטוב ביותר של הכלב, ולהחזיר, ולו במעט, את האהבה הרבה שהוא מקבל ממנו.
