בזמני חירום, שבהם כל הודעה יכולה להשפיע על מצב הרוח, תחושת הביטחון והתנהלות הציבור, התקשורת ניצבת בפני דילמה מקצועית ואתית מורכבת – האם תפקידה המרכזי הוא לדווח על העובדות כפי שהן? או לשמור על החוסן הנפשי והחברתי של הציבור? בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופות חירום מתמשכות המאפיינות את המציאות הישראלית, השאלה הזו כבר לא תיאורטית והיא נוכחת כמעט בכל שידור. בתוך העומס של אזעקות, עדכונים מתפרצים, סרטונים קשים ופרשנויות, נדרשים עיתונאים לפעול בזהירות, אחריות ושיקול דעת.
הכתב והפרשן הצבאי של “חדשות 12”, ניר דבורי, מתמודד בעבודתו עם הדילמה הזו בדיוק. בנובמבר האחרון הוציא לאור את ספרו “משדר מלחמה” (בהוצאת “כנרת, זמורה, דביר”), שבו הוא מתאר את חוויותיו במהלך 7 באוקטובר והמלחמה האחרונה. הספר מציג תיעוד יוצא דופן של עבודת התקשורת והדרג המדיני-ביטחוני במהלך מלחמת חרבות ברזל. הוא מבוסס על שיחות ועדכונים בזמן אמת עם בכירי המדינה ומתעד ויכוחים, חיכוכים בצמרת, חילוקי דעות והחלטות שהתקבלו תחת לחץ. בנוסף, הספר מתאר גם את המתרחש בזירות הלחימה – מעזה והעוטף ועד הצפון.
“יש לפעמים דברים שנופלים בתחום האפור”, מסביר דבורי בשיחה עם ספירלה. “אם אין הודעה מסודרת שיוצאת מהצבא –אני לא מוכן לייצר לחץ, פחד והיסטריה בקרב הורים של חיילים שנמצאים בלחימה”. דבורי מבדיל בין דיווח אמת לבין אחריות ציבורית, במיוחד בכל הנוגע לנפגעים. בעיניו, הידיעה לא נפגעת גם אם הציבור יקבל אותה באיחור. “יש לזה חשיבות אם הציבור יידע על נפגעים באיחור של שעה? לא! קודם כול המשפחות”. הגישה הזו מדגישה כי האמת העיתונאית אינה נמדדת רק בתוכן המידע, אלא גם בעיתוי ובאופן הצגתו.
“הבנתי את גודל השעה והתנהלתי לאור ההבנה הזאת. זאת מלחמה שלא חווינו כמותה”
מחקרים העוסקים באופן הסיקור התקשורתי במלחמת “חרבות ברזל” (ראו קישורים בתחתית הכתבה) מצביעים על כך שבשלבים הראשונים של הלחימה אימצו מרבית כלי התקשורת נרטיב מגויס, פטריוטי ומאחד. במסגרת זו צומצמה הביקורת ונמנעו תכנים שעלולים לערער את המורל הלאומי. דפוס זה מוסבר, בין היתר, בטראומה הקולקטיבית שחווה הציבור ובהזדהות של עיתונאים עם הקהילה שבתוכה הם פועלים. דבורי עצמו לא מגדיר זאת כגיוס מודע, אלא כהתנהלות הנובעת מהבנת הסיטואציה. “הבנתי את גודל השעה והתנהלתי לאור ההבנה הזאת. זאת מלחמה שלא חווינו כמותה”.
“הרשתות מאוד מהירות, אבל מאוד לא אחראיות. טלגרם, ווטסאפ ופייסבוק מהדהדים חצאי אמיתות ופייקים”
במקביל, המחקרים מצביעים על עלייה באמון הציבור בתקשורת בתקופות חירום – תופעה המעידה על ציפיית הקהל לקבל מקור מידע יציב ואמין. דבורי מסביר זאת בהשוואה לרשתות החברתיות. “הרשתות מאוד מהירות, אבל מאוד לא אחראיות. טלגרם, ווטסאפ ופייסבוק מהדהדים חצאי אמיתות ופייקים. הציבור לחוץ ומבולבל והוא בא אלינו כדי לדעת מה נכון”. כך הופכת התקשורת המסורתית לעוגן בתוך מציאות רווית אי ודאות.
עם זאת, מחקרים ביקורתיים מזהירים כי שימוש יתר בשיח של חוסן עלול להוביל לצנזורה עצמית ולהסתרת חלקים מהמציאות, ובכך לפגוע בזכות הציבור לדעת. דבורי מבקש להבחין בין אחריות לבין ויתור על ביקורת: “איפה שהיה צריך למתוח ביקורת עשינו את זה”. לדבריו, הוא חשף כשלים מערכתיים חמורים, בהם כישלון המכשול בעוטף עזה ותפיסות שגויות בפיקוד הדרום. הדברים ממחישים כי גם בזמן מלחמה יכולה להתקיים ביקורת עיתונאית – אך בעיתוי ובמינון מדודים.
גם לציבור יש אחריות
במצבי חירום ומשבר, תפקיד התקשורת לא מסתכם רק בדיווח מהיר – עליה להבחין בין מידע ודאי לשמועות, להבהיר מה ידוע ומה עדיין לא, לבחור כיצד ומתי לפרסם מידע רגיש ולהיות גורם המסייע לציבור להבין את המציאות. בעידן הנוכחי של חדשות מתפרצות ורשתות חברתיות האופן שבו מידע מועבר לציבור משפיע לא פחות מהמידע עצמו והחלטות על ניסוח, הקשר ועיתוי קובעות אם הציבור יקבל תמונה ברורה – או יישאב לבלבול וללחץ. עם זאת, האחריות אינה מונחת רק על כתבי העיתונאים – גם לציבור יש השפעה על אופי השיח. כל שיתוף, תגובה או העברה של מידע באופן לא אחראי ולא מבוקר, עלולים להחריף פחד ואי ודאות – בעוד שצריכה זהירה וביקורתית תורמת לשיח מאוזן יותר.
בסופו של דבר, הדילמה בין דיווח אמת לבין שמירה על חוסן ציבורי לא ניתנת להכרעה חד-משמעית. היא דורשת שיקול דעת מתמשך והבנה של ההקשר שבו הסיקור העיתונאי פועל. הממצאים המחקריים ועדותו של ניר דבורי מהשטח, מראים כיצד עיתונות בזמן חירום אינה מסתכמת בהעברת מידע בלבד, אלא נושאת עמה אחריות להשפעה הרגשית והחברתית של הדיווח. במציאות של הצפה, אי ודאות ולחץ מתמשך, הבחירות העיתונאיות אינן רק מקצועיות, אלא בעלות משמעות ציבורית עמוקה.
קישורים למחקרים:
