רשתות חברתיות הן חלק נכבד מחיינו. מספיק להסתכל בסטורי של אחד מהחברים שלכם ואתם תדעו מה הם עושים כל דקה מחייהם – שותים בבר מגניב, אוכלים במסעדה מפונפנת או נופשים בחוף מעורר קנאה בתאילנד. מצג השלמות. אך האם ייתכן שמדובר במצג שווא שעשוי להעצים תחושות של חוסר ערך ובדידות?
מגזין ‘ספירלה’ שוחח עם ד”ר עומר קינן, ראש מסלול שיווק וניהול קמפיינים במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, מרצה וחוקר יחסים דיגיטליים, ומי שערך מחקר בנושא, כדי לנסות להבין טוב יותר עד כמה בילוי מרובה ברשתות חברתיות עלול להעלות את רמת הדיכאון בקרב סטודנטים.
עומר, עד כמה לדעתך שימוש באפליקציות כמו ווטסאפ, טיקטוק ו- ChatGPTמשפיע על התנהגותו של הסטודנט מבחינה לימודית-חברתית?
“אחד הדברים שתיארת זה שבעצם נהיה לנו משהו שנקרא ‘לולאת הדופמין’. אנחנו רוצים לראות עוד ועוד התראות ולא מאפשרים לעצמנו להיות לרגע מחוץ למשחק. אנחנו כל הזמן זמינים עבור כולם. ועולה השאלה: עד כמה אנחנו פנויים לעצמנו? הווטסאפ והטיקטוק וכמובן הצ’אט (ChatGPT) בעצם מונעים מאיתנו להיות זמינים למחשבות שלנו, לתהליך העיבוד של היום-יום, אבל הכי הכי חשוב – עד כמה הם לוקחים מאיתנו את המקום לשמוע את הקול האנושי”.
“אני משתמש בכל מיני ביטויים שהמטרה שלהם היא לתת לצד השני להרגיש ששומעים אותו. לפעמים מישהו אומר לי משהו מאוד משמעותי, ואז אני אומר לו: ‘אני שומע אותך'”
במחקר שלך, ‘ידע של סטודנטים על ביטוי וזיהוי רגשות בתקשורת-מתווכת מחשב’ כתבת על ההבדל בין שיחת וידאו להודעת טקסט. האם ההבדל נובע יותר מסוג האדם והדברים שהוא מתמודד עמם, או שזה פשוט עניין של נוחות?
“כשאנחנו נמצאים בסביבה כתובה, שהיא מבוססת על משהו כתוב, נגיד ווטסאפ, אז הרבה פעמים במקום לקרוא את האדם השני – מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה להגיד, למה הוא מתכוון – אנחנו קוראים את עצמנו: את המחשבות שלנו, התפיסות שלנו, הפחדים שלנו והסכמות שלפיהן אנחנו חיים, ומשליכים אותם בחזרה אל האדם השני. אבל זה בכלל לא מה שהוא התכוון”.
ברשתות החברתיות כולם מציגים גרסה מסוימת של עצמם. איך זה משפיע על דימוי עצמי? והאם לדעתך זה יכול להעמיק תחושות של דיכאון או חוסר ערך אצל מתמודדי דיכאון קליני?
“זה משפיע, הדיכאון ותחושת חוסר הערך הם תוצר של השוואה חברתית והרבה פעמים גם ההישארות ברשתות לאורך זמן, למשל גלילה אינסופית בטיקטוק, יכולה להוביל לכך שבן אדם ירגיש שהוא בודד ושהוא מנותק מאינטראקציות אנושיות פנים אל פנים שכל כך חיוניות לו כדי שירגיש שביעות רצון מהחיים שלו”.
אתה חושב שהתכתבות עלולה להיות מסוכנת עבור סטודנט שנמצא במצוקה, בשל הפוטנציאל הגבוה להתעלמות או חוסר רגישות מהצד השני ?
“כן, בטח! תחשבי על אנשים שעובר עליהם משהו והם נורא רוצים לשתף ושמישהו יקשיב, שתהיה איזושהי נוכחות משמעותית בחייהם, ואז הם מקבלים התעלמות או שמישהו מעביר נושא בקבוצה. דבר כזה יכול להיות פוגעני. למרות שהווטסאפ איתנו מעל עשר שנים, עדיין הוא דורש איזושהי אחריות חברתית והבנה של האופן שבו הוא פועל”.
האם המאמץ להחזיק ‘זהות סטודנטיאלית מוצלחת’ ברשתות חברתיות מחמיר מצבי דיכאון קיימים?
“הזהות הסטודנטיאלית היא חלק מאוד-מאוד גדול מהזהות שיש לכם עכשיו. תחשבי אפילו עלייך כסטודנטית. מאז שנהיית סטודנטית, אני בטוח שאת מדברת קצת אחרת, שאת חושבת קצת אחרת, שאת מתעניינת בדברים שקודם לא עניינו אותך. ואם דבר שהוא כל כך משמעותי והוא כל כך גדול בחיים שלנו, ואנחנו רואים שלאנשים אחרים הולך יותר טוב מאיתנו, ושאנחנו לא מצליחים לממש את עצמנו כמו שהיינו רוצים – אם זה בציונים או ליצור את הפרויקט הכי מעניין – בוודאי שזה יכול מאוד-מאוד לפגוע בנו”.
יצא לך פעם להבין מהודעת טקסט ששלחו לך באיזה מצב הבן אדם שמולך נמצא?
“אני חושב שכן, אבל אני לא יכול להיות בטוח. מה שאני כן יכול להגיד זה שאני משתמש בכל מיני ביטויים שהמטרה שלהם היא לתת לצד השני להרגיש ששומעים אותו. אז לפעמים מישהו אומר לי איזשהו משהו מאוד משמעותי, ואז אני אומר לו: ‘אני שומע אותך’. זאת אומרת, אני משתמש בכל מיני דרכים; או שאם אני מזהה שעובר עליו משהו, אני אומר ‘אולי ניפגש’ או שאני מצלצל. יש אנשים שיכולים להסתכל עליהם ביום-יום ולא לדעת שהם מתמודדים עם קשיים מאוד גדולים, עם התקפי חרדה, עם דיכאונות, יש כאלה אפילו עם מחשבות אובדניות”.
מה המשמעות של אדם שמתמודד עם דיכאון ומחליט לפתוח קבוצת פייסבוק ולשתף את כל מה שקורה איתו. אתה חושב שזה משהו שיביא לשינוי בתפיסה של אנשים אחרים בנושא?
“אני חושב שזה מהצדדים היפים של הרשת. ברגע שיש אנשים שחוו אירועים כמוני, נוצרת מה שנקרא תחושה של קהילתיות. הרבה יותר קל לבוא ולשתף ואני מרגיש שאני בקבוצת שווים, והם נותנים לי כוח. אם זה קורה, אם אנשים מגיבים בחמלה ובאמפתיה – זה יכול להיות מדהים. אני אגיד לך יותר מזה – זה יכול אפילו להציל לפעמים ממקרים של אובדנות. אם יש אנשים שהם מספיק אמפתיים, שמטים אוזן קשבת, שמזמינים את אותו אדם אפילו לשיחה – זה יכול להיות מדהים”.
“דווקא תכנים שאמורים להילחם באנורקסיה מעודדים בפועל פרקטיקות של רזון קיצוני. הסיבה לכך היא שדווקא הפירוט של מה לא לעשות – הוא מדריך לנערות איך לרזות”
מה ההבדל בעיניך בין דימוי עצמי שנבנה דרך החיים עצמם לבין לייקים ותגובות?
“בחיים עצמם יש הרבה יותר פידבק שמקבלים מאנשים שאנחנו נמצאים איתם בקשר. יש משהו מאוד-מאוד חשוב שקורה כשאנחנו נחשפים לסיפורי חיים של חברים שלנו ואנחנו שומעים ממקור ראשון. יש איזושהי אינטימיות שנוצרת, למשל במפגש שבו יושבים על קפה או יושבים על בירה. ברשתות החברתיות אנחנו מקבלים רק קטעי אירועים מתוך החיים, מה שאנחנו הרבה פעמים לא נחווה בשיחה אחד על אחד, ולכן המפגשים הפיזיים הם כל כך חשובים”.
איזו טעויות אתה רואה שאנשים עושים ברשתות?
“חוסר מקצועיות. אם ניקח דוגמה מעולם הפרעות האכילה, דווקא תכנים שאמורים להילחם באנורקסיה מעודדים בפועל פרקטיקות של רזון קיצוני. הסיבה לכך היא שדווקא הפירוט של מה לא לעשות – הוא מדריך לנערות איך לרזות ובכך הן לומדות מהן הפעולות שמובילות לאנורקסיה”.
כיצד היית מציע לסטודנט שמתמודד עם דיכאון להשתמש בדרך הכי נכונה ברשת חברתית?
“הייתי אומר לו לחפש קהילה שרלוונטית אליו, לראות מה אנשים אחרים כותבים בה ולהעז לחשוף את החוויה שלו, אפילו אם הוא עושה את זה באופן אנונימי, כדי להרגיש לא לבד. אבל כל זה בכפוף לכך שהוא גם מייצר מפגש פיזי. אם יש לו כסף, אני ממליץ מאוד ללכת לטיפול. זה דבר שהוא בעיניי סופר חשוב. בטח אם יש דיכאון, שזה משהו שהוא קליני, צריך לדבר על זה, צריך לקבל עזרה, לא להישאר לבד, ולמצוא את האנשים בחיים שלו שיודעים ממש להקשיב, ומתעניינים בחוויה שלו ולא בחוויה של עצמם”.
איזה שינוי הכי דחוף בעיניך לעשות כדי לצמצם פגיעה בדימוי עצמי ברשתות החברתיות?
“אם אנחנו כחברה נעודד כתיבה והצגה שהיא יותר אותנטית, אז זה יכול לגרום למצב שבו אנחנו נחשוף כל מיני דברים שקורים לנו בחיים, לא רק דרמות או מנגד דברים חיוביים באופן מוקצן, ועל ידי כך בעצם הרשתות החברתיות יהיו מקום שאפשר לבטא בו יותר חוויה שקרובה למצב הרגשי שהאדם נמצא בו”.
