בשבוע שעבר, ב-3 בנובמבר, הציגו בוגרי מסלול עיתונות בעידן הדיגיטלי במכללת ספיר את פרויקטי הגמר שלהם בפני מרצים, סטודנטים ואורחים. בין המציגים היו שיר יעקב, נדב גאלי ושי שגב, שהחלו את התואר לאחר מתקפת שבעה באוקטובר ולמדו לצד המלחמה ושירות המילואים. שנת הלימודים במתכונת מקוונת נפתחה ב-24 בדצמבר 2023, יותר מחודשיים לאחר פרוץ המלחמה ולאחר המועד הרשמי שבו היתה השנה היתה אמורה להיפתח.
כך, במקום להכיר את החברים לכיתה במסדרונות המכללה ובתור לקפה, הם פגשו אותם בריבועים קטנים בזום, לעיתים קרובות כשהמצלמות כבויות. בזמן שניסו להתרגל לקורסים, למרצים ולדרישות האקדמיות, המלחמה המשיכה להתנהל סביבם. חלקם שירתו במילואים, אחרים התמודדו עם אזעקות ועם לילות ללא שינה, וכולם נאלצו ללמוד בתוך מציאות של חוסר ודאות. שוחחנו עם השלושה על הקושי ללמוד בזמן מלחמה, ועל האנשים שעזרו להם להמשיך את הדרך מסיום התואר לעבודה.
שיחת הטלפון מהממ"ד שהפכה להיכרות הראשונה עם המכללה
עבור שי שגב, בן 24, סיפור התואר התחיל עוד לפני השיעור הראשון. הוא גר אז בשדרות אחרי שעבר לשם מאילת, מתוך רצון ללמוד תקשורת במכללת ספיר. אלא שבבוקר שבעה באוקטובר הוא מצא את עצמו נצור בממ"ד בעיר, בזמן שמתקפת חמאס התרחשה בחוץ.
"בשבעה באוקטובר, בסביבות 12:30, קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מוכר", הוא משחזר. "עניתי, ומהצד השני הייתה רונית סלניקיו גפן. היא שאלה אותי איפה אני ומה איתי, ואמרתי לה שאני נצור בממ"ד בשדרות ושאם יש לה אפשרות להוציא אותי מכאן, אני יותר מאשמח".
"שי שגב על הבחירה לעבור לגור בשדרות: "אני מאמין שעיתונאי טוב צריך לדעת לספר את הסיפור מהמקום שבו הוא מתרחש. רציתי להבין מה המשמעות של לחיות במקום שבו 'צבע אדום' הוא חלק מהשגרה. היה לי חשוב להכיר את המציאות הזאת בעצמי, ולא רק לשמוע עליה מאחרים"
באותו רגע הוא עדיין לא ידע מי האישה שהתקשרה אליו. רונית, מרצה במסלול עיתונות במחלקה לתקשורת בספיר והמרצה המרכזת את ספירלה, ניסתה לסייע לו ושמרה איתו על קשר כדי לוודא שהוא בסדר. "היא ניסתה לעשות מה שהיא יכולה", הוא מספר. רק בשנה השנייה, כשהגיע למסלול עיתונות, גילה שהמרצה שעומדת מולו היא אותה אישה שהתקשרה אליו ביום שבו חייו היו בסכנה. "רונית אמרה לי, 'אתה יודע שאני זאת שהתקשרתי אליך?' זה סיפור ההיכרות שלי איתה. היא למעשה הייתה אשת הסגל הראשונה שיצרה איתי קשר".

למרות החוויה הקשה, שי לא התחרט על ההחלטה ללמוד דווקא בספיר. להיפך. מבחינתו, החיים בעיר היו חלק בלתי נפרד מההכשרה שלו כעיתונאי. "הבחירה ללמוד בספיר בתקופה הזאת הייתה משמעותית עבורי. עברתי מאילת לשדרות כי אני מאמין שעיתונאי טוב צריך לדעת לספר את הסיפור מהמקום שבו הוא מתרחש. היה לי חשוב לגור דווקא בשדרות, ולא באחד הקיבוצים או המושבים באזור, כדי להכיר מקרוב את החיים בעיר שמתמודדת עם ירי רקטות כבר יותר משני עשורים. רציתי להבין מה המשמעות של לחיות במקום שבו 'צבע אדום' הוא חלק מהשגרה, מה מרגישים התושבים כשהאזעקה נשמעת ואיך נראים החיים שלהם בין סבב לחימה אחד לאחר. מבחינתי, אי אפשר להבין את הסיפור הזה באמת בלי לחיות אותו. כמי שרצה להיות עיתונאי, היה לי חשוב להכיר את המציאות הזאת בעצמי, ולא רק לשמוע עליה מאחרים".
"ראיתי בזה סוג של שליחות להגיע דווקא לדרום"
שיר יעקב, בת 25 מבת ים, החליטה ללמוד בספיר כשנה לפני שבעה באוקטובר. בעקבות המתקפה, היא מספרת, אמא שלה החלה לחשוש מהלימודים בדרום, אך עבורה המצב דווקא חיזק את ההחלטה. "ראיתי בזה סוג של שליחות להגיע דווקא לדרום ודווקא עכשיו", היא אומרת. "בעיניי זה נתן לי עוד יותר דרייב".
שיר מתארת את השנה הראשונה כתקופה שבה ניסתה להחזיק בשגרת לימודים למרות כל מה שהתרחש מסביב. היא הקפידה להיכנס לשיעורי הזום בזמן, להשתתף ולעמוד בדרישות, והרגישה שהמחלקה ניסתה ליצור תחושת שייכות גם מרחוק. בין היתר, היא זוכרת את מפגשי "זום-אאוט" שיזמה המחלקה לתקשורת בתחילת המלחמה. המפגשים נועדו להעניק לסטודנטים שעה ביום של עיסוק בנושאים אחרים, וכללו בין היתר שיחה עם המפיקה של "זהו זה", מפגש עם שלישיית "מה קשור" ותכנים על אילוף כלבים. "אני לא הרגשתי שניתקו את הלימודים ממה שקורה, אלא שהחיים היו לצד זה", היא אומרת. "נכון, הייתה טראומה רצינית, אבל אני לא חושבת שצריך להפסיק את החיים בשביל זה".

עבור שי, השנה הראשונה הייתה מורכבת במיוחד מבחינה חברתית. העובדה שההיכרות בין הסטודנטים התרחשה בעיקר דרך קבוצות ווטסאפ ומפגשי זום הקשתה על יצירת חברויות ועל העבודה המשותפת. "אני חושב שהכי קשה היה מבחינה חברתית", הוא מספר. "אתה מנסה לחלוק עם חברים שהכרת בלימודים את הקשיים שלך, אבל ברגע שיש עבודות קבוצתיות זה קצת יותר קשה. ניסינו להיפגש, קבענו כמה פעמים, אבל זה לא באמת היה משהו קבוע".
לדבריו, רק בהמשך הלימודים החלו להיווצר מפגשים קבועים יותר בין חברי הכיתה. ובכל זאת, על אף הקושי, הוא מעולם לא שקל לפרוש. "ידעתי בדיוק מה המטרה שלשמה באתי. לא באתי בשביל החלק החברתי, אלא כדי ללמוד ולסיים את התואר כמו שצריך".
מהמילואים בעזה אל לימודי העיתונות
נדב גאלי, בן 29, הגיע ללימודים בדרך אחרת לגמרי. עד שבעה באוקטובר הוא כלל לא תכנן להתחיל תואר באותה שנה. הוא התגורר בתל אביב, עבד במסעדות וחיפש כיוון חדש בחייו. עם פרוץ המלחמה גויס למילואים, ובמהלך השירות פגש את רועי, חבר מהפלוגה וסטודנט בספיר, שסיפר לו על המחלקה לתקשורת. השיחות ביניהם גרמו לו להתחיל לחשוב על לימודים אקדמיים, ובתוך שבועות ספורים החליט להירשם. "המילואים נתנו לי איזושהי פאוזה מהחיים", הוא מספר. "החיים בתל אביב מאוד סוחפים, ופתאום היה לי רגע לחשוב מה אני רוצה לעשות עם עצמי".
נדב גאלי, על הלימודים בזמן שירות מילואים: "פתאום אתה כמה שעות ביום בזום ומדברים איתך על נושאים אחרים לגמרי. אתה יכול להתנתק רגע מההפגנות ומהחטופים, שזה גם ככה היה נושא שיחה כל היום"
באופן מפתיע, נדב זוכר את השנה הראשונה דווקא לטובה. המעבר ללימודים בזום אפשר לו להתנתק לכמה שעות מהמציאות הביטחונית ומהחדשות. "פתאום אתה כמה שעות ביום בזום ומדברים איתך על נושאים אחרים לגמרי", הוא מסביר. "אתה יכול להתנתק רגע מההפגנות ומהחטופים, שזה גם ככה היה נושא שיחה כל היום". רק בדיעבד הבין עד כמה הלימודים סיפקו לו מפלט רגשי בתקופה ההיא.

אלא שהשילוב בין הצבא ללימודים הלך והסתבך ככל שהתקדם התואר. נדב המשיך לשרת במילואים לתקופות ממושכות, ובהן שלושה חודשים במהלך חופשת הקיץ שבין השנה השנייה לשלישית, ובהמשך גם בסמסטר שבו נדרש לעבוד על פרויקט הגמר. בזמן שחבריו התקדמו בכתבות ובמטלות, הוא מצא את עצמו שוב ושוב הרחק מהלימודים, מנסה להשלים את מה שהחמיץ.
למרות זאת, הוא מספר שלא חשב לפרוש. עבור מי שכבר התחיל בעבר ללמוד פסיכולוגיה ב-2021 ומשפטים ב-2022, ועזב את שני המסלולים אחרי סמסטר אחד, מדובר היה בשינוי משמעותי. "זה ממש לא אופייני לי שלא חשבתי על זה אפילו פעם אחת", הוא מודה. לדבריו, הסיבה הייתה שילוב של אהבת המקצוע והתמיכה שקיבל מהמרצים.
פרויקט גמר אחד, שני סטודנטים ומילואים שלא נגמרים
שיר ונדב יצרו יחד את המגזין "ממתיק", העוסק בחיים עם סוכרת. הרעיון עלה בעקבות ההיכרות של נדב עם ההתמודדות היומיות של בת זוגו, גלית, עם המחלה. הפרויקט היה אחד מפרויקטי הגמר שהציגו בוגרי המסלול.
העבודה עליו התנהלה לצד שירות המילואים של נדב. "את שנה ג' התחלתי עם הלשון בחוץ". הוא מספר. "הייתי מאוד שחוק". שיר לקחה על עצמה חלק גדול מניהול הפרויקט, מעריכת הכתבות וריכוז החומרים ועד העבודה על האתר. "היה הרבה ייאוש, אבל גם הרבה תמיכה מהסובבים שלי שנתנו לי מוטיבציה". נדב מדגיש את חלקו בעבודה: "אני זוקף לה את כל הקרדיט על הפרויקט הזה", הוא אומר. "אני גם עשיתי את מה שצריך, אבל היא לגמרי ניהלה הכול".
בהמשך התואר התמודדו הסטודנטים גם עם שני סבבי הלחימה מול איראן: "עם כלביא" ביוני 2025 ו"שאגת הארי" שהחל בפברואר 2026, לצד שינויים במתכונת הלימודים ודחיות במועדי ההגשה. "זה על סף הבלתי אפשרי", אומר שי על הניסיון להשלים סמינריון ופרויקט גמר בתקופות ההסלמה מול איראן. "אתה רוצה לעשות את הכול כמו שצריך, אבל המלחמה השפיעה מאוד. גם מבחנים שהפכו למטלות, וגם פרויקט גמר וסמינריון שלא נגמרים, כי באמצע יש מלחמה עם איראן ואז שוב עוברים לזום".
שיר יעקב: "מה שהיה לי קשה זה גם להתמקד בלימודים וגם להתחשב בזה שאני צריכה לעמוד בדד–ליין כשלא ישנתי כל הלילה ואני רצה למקלט. לפעמים הראש עסוק בכלל במתי תהיה האזעקה הבאה"
שיר מתארת קושי דומה. במהלך אחת מתקופות ההסלמה היא התגוררה במרכז הארץ ונאלצה להתמודד עם אזעקות תכופות ולילות ללא שינה. "מה שהיה לי קשה זה גם להתמקד בלימודים וגם להתחשב בזה שאני צריכה לעמוד בדד-ליין כשלא ישנתי כל הלילה ואני רצה למקלט", היא מספרת. לדבריה, המעבר לזום לא בהכרח הפך את המצב לקל יותר. "לא תמיד יש לנו את הראש להתמקד בזה. לפעמים הראש עסוק בכלל במתי תהיה האזעקה הבאה".
לצד הקשיים, שיר מספרת שניסתה להשתמש במציאות הזאת גם כחומר גלם לעבודה עיתונאית. במהלך אחת ההסלמות היא עבדה על כתבה לספירלה העוסקת בדרכים להתמודדות עם המצב, החל משימוש בהומור ועד להכנת המרחב המוגן. "לקחתי את הלימון ועשיתי ממנו לימונדה, כי ראיתי בזה הזדמנות לכתבה", היא אומרת.
המרצים שמעבר למסך
כששלושת הסטודנטים נשאלים על היחס שקיבלו מהמחלקה במהלך השנים, חוזרת אצלם ההערכה למרצים שניסו להתאים את הדרישות האקדמיות למצב.
שי מספר שלמרות המרחק והקושי ללמד כיתה של ריבועים שחורים בזום, הוא הרגיש שהמרצים במחלקה ניסו לעשות ככל יכולתם. "אנחנו לא בדיוק עזרנו, לא פתחנו מצלמות ברובנו, אז להיות מול ריבועים שחורים זה לא קל". לדבריו, ההיכרות עם רונית ביום שבעה באוקטובר נשארה עבורו דוגמה אישית למשמעות של הקשר בין הסגל לסטודנטים.
שיר ונדב מציינים שניהם את אילן יצחייק, ראש מסלול עיתונות, כאחד האנשים המשמעותיים ביותר בדרך לסיום התואר. שיר מספרת על הליווי הצמוד שקיבלה במהלך פרויקט הגמר, על ההערות המקצועיות ועל הגמישות בדרישות העבודה. נדב מדגיש גם את התמיכה האישית בזמן שירות המילואים. "בפן הלימודי, בפן המנטלי, כמה שיחות וכמה עזרה", הוא מספר. "אפילו כשאני במילואים והוא שולח לי הודעה ומראה לי שהוא לא שכח ממני, זו עזרה מטורפת".
עם זאת, המרואיינים מדגישים שההתחשבות לא הייתה רק עניין של הקלות במטלות. מבחינתם, הדבר החשוב ביותר היה ההבנה שהלימודים התקיימו בתוך מציאות מורכבת, ושלא תמיד אפשר לצפות מסטודנטים להתמודד עם כל הדרישות כאילו דבר לא קרה. נדב גאלי: "השבעה באוקטובר והמלחמה קצת הכניסו אותנו לפרופורציות. אנחנו עושים תואר, אבל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים".
מה נשאר אחרי שלוש שנים?
היום, כשהלימודים מאחוריהם, שלושת הסטודנטים, כמו שאר חבריהם במסלול, נמצאים בשלבים שונים בדרכם המקצועית. שיר מתמיינת למספר גופי תקשורת ומקווה להשתלב בתחום שאותו למדה. היא מספרת שההיכרות עם הדרום והחוויה האישית של החיים בצל מלחמה העניקו לה נקודת מבט שלא הייתה לה קודם. עצם החשיפה לשטח ולחיים באזור שספג את השלכות המלחמה היא מבחינתה חלק משמעותי מהכלים שהיא לוקחת איתה הלאה.
נדב, לעומתה, בחר בינתיים במסלול אחר. לאחר שסיים את התואר וניסה להשתלב בתעשיית התקשורת, הוא נתקל שוב ושוב בדרישה לניסיון מקצועי. לדבריו, שירות המילואים הממושך מנע ממנו להשתלב בפרקטיקום במהלך הלימודים, והדבר פגע באפשרויות התעסוקה שלו. כיום הוא ובת זוגו מקימים עסק בתחום העיצוב והנרות הדקורטיביים. "אתה מתחיל תואר כשאתה בן 25, 26, ומסיים אותו כשאתה בן 29, אז אתה כבר אדם שונה, עם רצונות שונים", הוא מסביר.
שי שגב על סיום התואר: "זו תחושת ההקלה הכי גדולה שהרגשתי בחיים, שעשיתי את זה, שסיימתי. תחושת המסוגלות והשייכות שלי גם לספיר, וגם מבחינת היכולת שלי להצליח במקצוע הזה, זה אולי הדבר הכי כיפי שיש"
שי כבר מצא את מקומו בתקשורת. כיום הוא עובד ב"ידיעות אחרונות", והתחושה שמלווה אותו עם סיום התואר היא בעיקר הקלה וגאווה. אחרי שהתחיל את הדרך כשהוא נצור בממ"ד בשדרות, המשיך דרך שנה של לימודים מרחוק והתמודד עם השינויים שהביאה המלחמה, הוא מסיים את הפרק האקדמי בתחושת מסוגלות. "זו תחושת ההקלה הכי גדולה שהרגשתי בחיים, שעשיתי את זה, שסיימתי", הוא אומר. "תחושת המסוגלות והשייכות שלי גם לספיר, וגם מבחינת היכולת שלי להצליח במקצוע הזה, זה אולי הדבר הכי כיפי שיש".
שלוש שנים חלפו מאז שהסטודנטים האלה פתחו את המחשב לשיעור הראשון שלהם, בלי לדעת מתי יזכו לשבת יחד בכיתה. בתקופה הזאת הם עבדו במערכת ספירלה ולמדו לכתוב, לצלם, לערוך ולתחקר, אבל גם להסתגל שוב ושוב לשינויים שלא היו בשליטתם. חלקם מצאו את דרכם אל חדרי החדשות, אחרים בחרו בכיוונים חדשים, וכולם נושאים איתם חוויית לימודים שקשה להשוות לשנה אקדמית רגילה. בקרוב הם ילבשו גלימות, יקבלו את התעודות ויזרקו את הכובעים לאוויר. מאחורי הרגע החגיגי הזה יעמדו שלוש שנים של ניסיונות להמשיך ללמוד, ליצור ולתכנן עתיד, גם בתקופה שבה כמעט שום דבר לא היה בטוח.





