אילנה הלר. צילום: דניאל יוסופוב

סיפורה של האישה שלא הסכימה "להיכנע לכיעור בעולם"

קשה לשבת מול אילנה הלר מקיבוץ רוחמה מבלי להיות מרותקים. הלר, ילידת איטליה, היא ניצולת שואה בת 92 ("וארבעה חודשים, אני מדייקת"), שזוכרת היטב את תלאות משפחתה במלחמת העולם השנייה. חשוב לה לספר שגם לקהילת יהדות איטליה היתה שואה. 8,000 מתוך 64,000 מיהודי המדינה נרצחו בשואה, אך לדבריה המספרים מחווירים לעומת ששת המיליונים, ולכן אולי סיפורם פחות מוכר, כי הרי "מה זה לעומת מיליונים?".

הלר נולדה למשפחת חסון בעיר הקטנה והעתיקה לוקה, ליד פירנצה שבטוסקנה. בתקופת המלחמה היו שם 10 משפחות יהודיות. הלר מספרת שלוקה היתה עיר קטנה בה כולם הכירו את כולם. היא מרבה לטוס לשם, ואף יצאה לכמה שליחויות מטעם השומר הצעיר. "יהדות איטליה זה לא אשכנזים ולא ספרדים. זו היהדות העתיקה ביותר מחוץ ליהודה, באירופה, קהילה שורשית". לאחר גירוש ספרד, הגיעו יהודים רבים לאיטליה והתיישבו בוונציה, באזור מגורים ליהודים שקיבל את השם ג'טו (Ghetto) שפירושו "יציקה" באיטלקית, כיוון שסמוך לאזור היה בית יציקה. יהדות איטליה היתה מורכבת מהרבה קהילות קטנות, ועד היום נותרו במדינה בתי כנסת יפים ועתיקים. העתק של אחד מהם מוצג במוזיאון ישראל בירושלים.

אמה של הלר נרצחה באושוויץ. היא היחידה מכל המשפחה שנלקחה לשם, כיוון שבמקרה היתה אצל הוריה בצרפת בזמן הלא נכון. "הצרפתים יותר מאשר האיטלקים היו בעצמם אנטישמים", אומרת הלר. איטליה נכנסה למלחמה ב-1940, בזמן שאמה נסעה להוריה בצרפת, ששיתפה פעולה עם גרמניה באותה תקופה לאחר הסכם שביתת הנשק. יום אחד, כשאמה של הלר נשארה לבדה בבית, באו לקחת אותה: "הדבר הראשון שהנאצים עשו כשהגיעו היה לחפש יהודים. ידענו את זה. לא היה להם שום דבר אחר לעשות. הצרפתים לקחו את אמא, נכנסו לבית, היו להם כתובות. לפני שהגרמנים הגיעו הצרפתים ריכזו אותם במחנות".

אמה של הלר. צילום ביתי

אמה של הלר. צילום ביתי

חוקי הגזע האנטישמיים פורסמו באיטליה ב-1938, כשמוסוליני והיטלר כרתו ברית בין גרמניה הנאצית לאיטליה הפשיסטית. "אז התחילה האנטישמיות באיטליה. היתה גם אנטישמיות של הכנסייה הרבה לפני, אחרי התמוטטות האימפריה הרומית. האפיפיור כבש את כל איטליה מבחינה דתית ומדינית. רצו להפוך אנשים לנוצרים עם איומים חברתיים, לא גופניים, עם חוקים. היו מכריחים יהודים לשמוע הטפות בכנסיות והם שמו פקקי שעווה באוזניים כדי לא לשמוע". הלר מספרת שהאנטישמיות היתה נוכחת באיטליה עוד לפני עליית הנאצים, בחסות הכנסייה שסיפרה למאמיניה ש"יש לנו זנב. אישה משכילה אמרה לי שחשבה ככה. תחשבי קצת! איך אפשר? אלוהים ברא את היהודים עם זנב? שמעת מהכומר, בסדר. אבל להאמין שליהודים יש זנב?". בגלל חוקי הגזע, נאסר על הלר וארבעת אחיה להמשיך ללכת לבית הספר בעירם. הלר היתה אז בכיתה ח' והמשיכה ללמוד בבית ולגשת לבגרויות בכל שנה. "השלטון הפשיסטי לא היה אכזרי כלפי יהודים, הוא היה אכזרי כלפי כולם. דיקטטורה. אבל לא פגעו ביהודים". הלר מספרת על היטלר ומוסוליני סיפורים מעדות ראשונה, והזיכרון נשמע טרי וחי. "היטלר שלט על מוסוליני, הוא כיבד אותו מאוד, אומרים אפילו שהוא אהב אותו".

הלר מספרת כי האיטלקים הנוצרים לא ידעו על השלכות חוקי הגזע ולא קשרו בין הנסיבות למצבם של היהודים, כי לא נפגעו מהחוקים הללו. כהוכחה לכך, הלר מספרת כי לאחר זמן מה שלא הגיעה ללימודים, חברה מבית הספר שאלה אותה מדוע אינה מגיעה, והיא ענתה "כי אני יהודייה". חברתה ענתה בתמיהה: "אבל תמיד היית יהודייה!". הלר הביעה פליאה לנוכח תגובת חברתה: "השתוממתי. אנחנו כל כך סבלנו נפשית". הלר משווה בין אדישות האיטלקים ליחס האנושי לאסונות אחרים שקורים סביבם, בהם הם לא מתעניינים, כיוון שזה לא פוגע בהם ישירות.

בשנת 1943 נכנעה איטליה וחתמה על הסכם שביתת הנשק, ומוסוליני הודח מהשלטון. האיטלקים שמעו את הבשורה בתחנות הרדיו המקומיות. הלר מספרת שכמעט ולא ידעו מה קורה בעולם ובמחנות ההשמדה באירופה, ואת המעט שידעו שמעו ברדיו כי לא היו עיתונים. "על היהודים לא דיברו. על המלחמה כן. לא ידענו מה שקורה. ידענו שלוקחים אותם למחנות עבודה. בתוך איטליה לא היו מפרסמים אחרת". ליהודים היה מותר להאזין רק לתחנה אחת, לכן משפחתה של הלר הלכה לשכנים כדי לשמוע את החדשות על המלחמה. "אבא נכנס למטבח ושאל מה יהיה עכשיו. המלך ברח, מוסוליני נעצר. אז התחילו הצרות הקשות. היינו בידי הגרמנים. היינו גרמניה כי לא היה שלטון איטלקי. שמענו ברדיו שהמלחמה נמשכת".

"יציאת מצרים שלי", כך קוראת הלר לעלייה לישראל שלה ושל משפחתה בשנת 1950, לאחר בריחתם מהנאצים. מי שהציל את הלר ומשפחתה מהנאצים היה קצין המשטרה הגבוה של העיר לוקה, שהודיע לכל היהודים שלמחרת עליו למסור את כל כתובות היהודים לנאצים. תוך כמה שעות הלר ומשפחתה ברחו ברכבת לרומא. זה היה ערב יום כיפור. שכנים וחברים מהעיר עזרו להם לארוז וחיפו עליהם לאחר שברחו ויצאו ל"יציאת מצרים בלי מצות. הרבה אנשי לוקה בירכו אותנו בדרך, ידעו שאנחנו בורחים ולא אמרו מילה לאף אחד. למחרת היום באו הפשיסטים המקומיים שליוו לכתובות את הנאצים". הלר מספרת שיהודים אחרים לא שמעו בקולו של הקצין, היו בטוחים שלא יקרה להם דבר, ונשארו בעיר. הקצין שסייע להלר ומשפחתה והציל את חייהם נרצח על ידי הנאצים לאחר כמה חודשים, אחרי שהפשיסטים המקומיים הלשינו עליו כי עזר ליהודים ולפרטיזנים. כעת הלר מספרת שהיא רוצה לשלוח את שמו למוזיאון "יד ושם", למאגר חסידי אומות העולם. "אני צריכה למהר. מכל המשפחה שלי נשארה רק אני".

אילנה הלר בביתה ברוחמה. צילום: דניאל יוסופוב

אילנה הלר בביתה ברוחמה. צילום: דניאל יוסופוב

ברומא, גרו הלר ואחיותיה במנזר. "מה שהחזיק אותנו כל הזמן היה שלא ידענו את הסוף, מה שיכול לקרות לנו. אולי אבא ידע. יום אחד הוא דיבר עם אישה מצרפת שברחה מהרדיפות ברומניה וסיפרה לו דברים, והוא כל היום לא דיבר. אף פעם לא ראיתי ככה את אבא. בגלל זה הוא היה הרבה יותר מתוח". ברומא היו נאציסטים, ולא רק פשיסטים, לכן כל מי שסייעו להלר ומשפחתה היו בסכנה גדולה. שישה ימים אחרי שהגיעו לרומא, אביה סיפר לה שהיתה פעולה קשה בגטו בעיר. חיילים נאצים הגיעו ולקחו את כל היהודים. מכל היהודים שנלקחו, חזרו רק 17. אביה של הלר בא לקחת אותה ואת אחיותיה מהמנזר והם ברחו שוב, בלילה, באפלה הכבדה ששררה ברחובות בזמן המלחמה. הם הסתתרו בביתו של חבר של אביה במשך חודשיים, עד שבסוף דצמבר ביקשו משוערי הבניינים למסור את שמות היהודים שגרים בבניין. כדי לא לסכן את חייו של השוער שינסה להגן עליהם, הם עברו לפנימייה.

כשנגמרה המלחמה, הגיעו לאיטליה חיילים יהודים של הצבא הבריטי מארץ ישראל, ואספו את הצעירים היהודים מרומא על מנת להעלותם לארץ. הלר ומשפחתה עלו לארץ באוניה בים סוער, "באמצע הדרך המלחים חשבו לחזור אחורה כי האוניה בקושי עמדה בגלים האלה. איך לא טבענו אני לא יודעת". כשהגיעה, שינו את שמה מרוזה לאילנה. "לא ידעתי מה זה, אבל השם מצא חן בעיני". היא ויצחק, מי שלימים יהיה בעלה, הצטרפו יחד לתנועת "השומר הצעיר".

הלר ובעלה המנוח יצחק אימצו ילד מקיבוץ רוחמה, שהוריו, עולים ממרוקו, לא יכלו לטפל בו. הוא לא רצה משפחה מאמצת אחרת מלבדם, אך הלר לא הסכימה תחילה לאמצו כיוון שהיתה המורה שלו בקיבוץ. לבסוף הזוג הלר נענו לבקשותיו ואימצו אותו. "עליית הנוער לא טיפלה בילדים מתחת לגיל 10, הוא הסתובב ברחובות. היינו בלי ילדים והוא היה ילד נחמד וחזק מאוד". בנם נלחם במלחמת ששת הימים, השתחרר עם הלם קרב והיה זקוק לטיפול פסיכולוגי שיסייע לו להתמודד עם זוועות הקרבות.

השנה, הלר תהיה אשת עדות בפרויקט "זיכרון בסלון" במרכז נתיבים בשדרות. הפרויקט הוא יוזמה חברתית שצוברת תאוצה בשנים האחרונות, במסגרתו ישראלים רבים בוחרים להתחבר ליום השואה באופן שונה ואישי. לרוב, מוזמן לאירוע איש או אשת עדות שמגיעים לבתים פרטיים ומספרים על חוויותיהם משנות המלחמה הקשות. מספרם של ניצולי השואה הולך ומתמעט משנה לשנה, לכן השנה ישתתפו בפרויקט גם בני הדור השני והשלישי.

אילנה הלר ובעלה יצחק ז"ל. צילום ביתי

אילנה הלר ובעלה יצחק ז"ל. צילום ביתי

להלר שלושה נכדים ושבעה נינים בארץ. היא מספרת שהיא לא לבד ושיש לה משפחה גדולה וסטודנטית שמלווה אותה ונפגשת עמה כל שבוע. הלר היא אישה מרשימה, רהוטה ובעלת הומור, שצוחקת על עצמה שהיא אוהבת לדבר הרבה. "92 שנה, יש הרבה מה לספר. העניין הזה (השואה – ד"י) חרוט בנפשי אבל לא רק זה". הלר מרבה לספר את סיפורה לחיילים, בני נוער וסטודנטים באזור שער הנגב, והדבר ממלא אותה בתקווה לעתיד, למרות סיפור חייה המורכב. "יש הרבה כיעור בעולם. כשאני רואה צעירים כמוכם, לעניין, זה… אל תיכנעו לכיעור בעולם הזה. תעשו שינוי או לפחות תישארו מי שאתם".

* אילנה הלר תהיה אשת עדות באירוע "זיכרון בסלון" במרכז נתיבים בשדרות, ביום שני, 24.4, בשעה 20:00.

סגור לתגובות.