מרקו מדגמן דרום אדום. צלם: נדב לייב

למכללת ספיר אסור להכניס כלבים, גם לא במצב חירום

מצופה ממוסד אקדמי שממוקם בעוטף עזה לגלות רגישות מסוימת גם כלפי ההולכים על ארבע שסובלים גם הם מהמצב הביטחוני. אבל לא ציפיתי לסירוב חד משמעי להתיר כניסת כלבים למכללה – זה מאכזב // דעה

לאמץ את מרקו היה הדבר הכי טוב שעשיתי בשנים האחרונות. גם לעצמי ואני מאמינה שגם בשבילו. הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום שלי והחבר הכי טוב שלי. אבל עם האהבה הגדולה שאני רוחשת כלפיו באה האחריות הגדולה שמוטלת על כתפיי כשבחרתי לגדל יצור חי. נתקלתי במהלך שלוש השנים שלי איתו בהרבה דילמות כי הרי אני בסך הכל בחורה צעירה שעדיין לא הכתה שורשים בשום מקום. אבל הדילמה הגדולה ביותר הגיעה אתמול, כשהמצב הביטחוני התלקח ועשן ריחף מעל השמיים של עוטף עזה.

כשעברתי לגור פה לא חשבתי יותר מדי על ההשלכות של המצב הביטחוני בשביל מרקו. אבל בכל צבע אדום, ראיתי איך הוא נהיה יותר מבוהל והנביחות שלו הופכות ליללות של פחד. בגלל החשש מהמצב הביטחוני את הימים האחרונים בילינו אצל בן זוגי בשדרות. טיפה רחוק יותר מהגבול. גם כשהלכתי לעבודה לא הסכמתי שמרקו יישאר לבד בקיבוץ מהחשש שמא יקרה משהו ולא אהיה בבית להיות איתו. הוא אמנם לא מבין מה קורה, אבל לא מפקירים חברים בשטח ואני לא התכוונתי להשאיר אותו שם לבד.

מרקו ואני בקיבוץ אור-הנר. צילום: מאיה ענבר בן-ששון

יכול להיות שאני קצת דרמטית. אבל בימים האחרונים הבטן שלי מתהפכת מהפחד מהלא נודע. נכון, כבר תקופה שמתקיימות הצעדות לגבול, אבל בגלל שהעבירו השבוע את שגרירות ארצות-הברית לירושלים הם החלו במלוא הדרם. יש אלפי פצועים ועשרות הרוגים בצד הפלסטיני. ויום שני המדמם בעזה הסתיים לו בחוסר הבנה מה הולך להיות למחרת. הרי ביום שלישי היה יום הנכבה ובו תוכננה להיות הצעדה ההמונית ביותר לעבר הגבול ושיא ההתפרצויות שלהם.

ההוראות של כוחות הביטחון היו לשמור על השגרה. ואכן לא הרגישו פה כלום ושום דבר מלבד המתח באוויר ומדי פעם קולות של ירי כוחותינו. ההצגה חייבת להימשך, אבל מה אני אמורה לעשות עם מרקו כשההצגה מתקיימת במכללת ספיר ולשם אסור להכניס כלבים. גם לא במצבי חירום. הבנתי עם עצמי שאני אולי מוכנה לחזור לשגרה, אבל לא מוכנה להשאיר אותו לבד בבית. לא בעד הסיכוי הקלוש ביותר שיקרה פה משהו ולא אהיה לידו.

אז החלטתי לעשות מעשה ופניתי ליו"ר אגודת הסטודנטים, חן גרינברג, בבקשה להחריג את הנוהל של כלבים במכללה, רק ליום אחד – היום בו ציינו בעזה את יום הנכבה. דיקן הסטודנטים בתגובה סירב בטענה שיש אנשים שפוחדים מכלבים (לחצו לקריאת תגובתו המלאה של דיקן הסטודנטים). אבל רגע, יש כלבי נחיה שמסתובבים במכללה באופן קבוע. ויש קורס אילוף כלבים במכללה. ובכלל, יש כלבים שמסתובבים במרחב הציבורי. וזו אחריות שלנו כבעלי כלבים לשמור עליהם ולהרחיק אותם מאלו שמפחדים מהם.

מרקו בשדות העוטף. צלם: נדב לייב

הייתי מצפה ממוסד אקדמי שממוקם בעוטף עזה לגלות רגישות מסוימת גם כלפי ההולכים על ארבע. במיוחד שרק לפני כמה חודשים משרד הדיקן והתא הטבעוני במכללה בחרו לקיים שבוע טבעונות שחרת על דגלו את חשיבות השמירה על חייהם של בעלי החיים. הגיוני היה לחשוב שהם יסכימו אבל תחת תנאים מסוימים. לדוגמה שהכלבים יהיו עם מחסום על הפה ושנזרוק את הצואה שלהם לפח. אבל ל"לא" חד משמעי לא ציפיתי ומודה שהתאכזבתי מאוד. בחרנו להעתיק את חיינו מסביבת החיים הרגילה לנו ולעבור לגור בעוטף בשביל ללמוד במכללה. רובנו לא מתגוררים בקרבת המשפחות שלנו ולכן כל מה שנשאר לנו הוא להסתמך על חברים שהפכו להיות לנו כמו למשפחה. ובשנים האחרונות הם אלו שפותרים לי את הדילמות סביב מרקו פעם אחר פעם.

אבל הפעם גם המשפחה של בקיבוץ לא יכלה לעזור לי, כי אני רציתי אותו לידי. כמו לביאה ששומרת על הגורים שלה. אז לא הלכתי אתמול לעבודה ולא למלגה בגלל המצב הביטחוני. פחות בגללי, אלא יותר בגלל מרקו. למרות ההוראות לחזור לשגרה הבטן עדיין מתהפכת. ובמקום לעשות לו יום כיף במכללה עשינו יום כיף בבית, בכפר-עזה. במזל לא התחיל צבע אדום ומרקו התחיל ליילל מפחד. אבל גם אם היה, לפחות עברנו את זה ביחד.

דיקן הסטודנטים מגיב לטור: "מזמין אוהבי כלבים להציע פתרונות יצירתיים"

אודות

המלצת קריאה

סיפורה של האישה שמרקידה ילדים עם מוגבלויות בכיסא גלגלים

כשהייתה בהיריון שני אובחנה לימור דרי בטרשת נפוצה. ב-19 השנים שחלפו מאז היא הצליחה להתגבר על הקשיים שכרוכים במחלה והקימה בכוחות עצמה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, חוג ריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים