“75% מאוכלוסיית ישראל הסכימו לקביעה שהממשלה כשלה במשבר הקורונה”, כך אמר פרופ’ דני פילק מאוניברסיטת בן גוריון בכנס האגודה הסוציולוגית, שנערך השבוע באופן מקוון במכללת ספיר. פילק, שניתח את המחאה מול מעון ראש הממשלה בנימין נתניהו בבלפור בשנה האחרונה, אמר כי מדובר בשיעור מרשים במדינה מקוטבת פוליטית כמו ישראל. “מאז מחאת האוהלים של 2011 לא היו שיעורי הסכמה כה גבוהים סביב סוגייה ציבורית כלשהי”, הבהיר. לדבריו, הגורם המאחד סביב המחאה הוא מגפת הקורונה שפגעה באזרחי המדינה, והצליחה להוציא אותם למחות יחד. “השלכותיה של ההתמודדות הכלכלית הכושלת של הממשלה יצרה שותפות גורל של כל מי שנפגע ממנה”, ציין.
כנס הסוציולוגיה בספיר – כל הכתבות
פילק הציג את הנתונים במושב “מחאות בישראל מאז ‘העם דורש צדק חברתי’ ועד ‘לך'”, שבו השתתפו כמה חוקרים שבחנו את המחאה בבלפור בשנה האחרונה. ד”ר מאיה רוזנפלד מהאוניברסיטה העברית וממכללת ספיר סקרה את מקורותיה של המחאה, המשתתפים בה ומה שהיא מכנה “תהליך הרדיקליזציה שלה” בקיץ-סתיו 2020. במושב הסבירה כי “המחאה בבלפור נולדה מתוך התלכדותם של שני משברים. האחד הוא משבר הדמוקרטיה שמטלטל את המערכת הפוליטית בישראל כבר כמה שנים, והשני הוא משבר הקורונה”. היא חיזקה את דבריו של פילק והוסיפה כי “המשבר יצר את הנסיבות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות אשר אפשרו להרחיב את הבסיס החברתי של המחאה נגד נתניהו ולהפוך אותה למחאת המונים”.
מלבד המוטיבציות למחאה, ד”ר גל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה ביקש להדגיש את מטרות המחאה השונות ואת זהותם של המוחים. לפי לוי, אף שנדמה שהקורונה הצליחה לאחד את האנשים למען מטרה אחת – הדבר אינו נכון בשטח. הוא אמר כי לא מדובר באיחוד מאבקים, וכי יש פילוג בין המפגינים לעצמם. “למשל כשהתחילה המחאה הכלכלית”, סיפר לוי, “הדגלים השחורים לא רצו להתערבב איתם. הם אמרו שהם לא רוצים שהממשלה הקיימת תיתן להם תשובות ופתרונות – אלא שראש הממשלה יילך”.
ד”ר טובה בינסקי, שהשתתפה גם היא במושב, בחנה את השתתפותן של נשים במחאות. לדבריה, לפי סקר שנערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה בחודש אוקטובר 2020, 10% מהאוכלוסייה השתתפו במחאה – מחצית מהם נשים. אך גם קבוצת הנשים התחלקה לדבריה לשתיים: צעירות ומבוגרות. המפגינות הצעירות השתמשו במיצגי תיאטרון ובגופן כדי להעביר מסרים פוליטיים, ושמו דגש על שימוש בצבע הוורוד (“החזית הוורודה”) במסר של נשיות וחמלה. המבוגרות יותר לקחו על עצמן את התפקיד האמהי – הן כינו את עצמן “אמהות נגד אלימות משטרתית”, לבשו וסטים צהובים והגנו על המפגינים מפני המשטרה.
ד”ר נוהאד עלי מהמכללה האקדמית גליל מערבי התייחס דווקא לאוכלוסייה שלא השתתפה כמעט במחאות בלפור: אזרחים ערבים בישראל. עלי סיפר כי אף שפעולות המחאה התמקדו בסוגיות חברתיות, רבים מהחברה הערבית לא יצאו להפגין. זאת, לדבריו, בשל ניכור, הדרה וריחוק מהחברה הישראלית שחשים האזרחים הערבים במדינה.
