“כולם במשפחה מדברים אחד עם השני, ואיתי אף אחד לא מדבר. אני לבד – סובלת בשקט”. כך אומרת אישה בדואית מתל שבע, החירשת היחידה במשפחתה. הבדידות, היא מספרת, הפכה מנת חלקה מאז שאיבדה את אמה. “אני בוכה הרבה מאז שאמא שלי מתה. היא הייתה היחידה שדיברה איתי במשפחה”. אישה בדואית אחרת, גם היא חירשת, סיפרה: “כואב לי מאוד ואני סובלת. רוב היום אני מנקה, מבשלת ודואגת לילדים. אבל אין מי שידאג לי”.
כנס הסוציולוגיה בספיר – כל הכתבות
האמירות הלא פשוטות הללו הן חלק ממחקר, “סובלות בשקט” שמו, שמתמקד בחוויותיהן של נשים בדואיות חירשות. מובילות המחקר, ד”ר נוזהה אלאסד אלהוזייל וד”ר מרים לוינגר מהמכללה האקדמית ספיר, ראיינו 24 נשים מהמועצה המקומית תל שבע. סיפוריהן חושפים את הבדידות העמוקה שבה הן שרויות, קשיי ההסתגלות החברתיים והתעסוקתיים, והיחס שהן מקבלות מהחברה לאור המוגבלות שלהן. “בשבילן זה לא היה רק להשתתף במחקר, אלא הזדמנות להשמיע את קולן – להעלות את המודעות אליהן ולמצבן”, אמרה אלאסד אלהוזייל בכנס הסוציולוגיה במכללת ספיר, שהתקיים בשבוע שעבר. “הן מאוד דואגות להמשך ההשכלה שלהן, ויש להן הרבה שאיפות גם בתחום התעסוקה”.
אחד הממצאים הבולטים של המחקר הוא שישנו הבדל משמעותי בין שתי קבוצות גיל של בדואיות: נשים בגילאי 44-35, שרובן נשואות, לבין נשים בגילי 24-21 שרובן רווקות. המבוגרות יותר הן נשים שלמדו במסגרות החינוך של החברה הישראלית – חלקן בבתי ספר בדרום הארץ וחלקן גם בפנימיות במרכז הארץ. הן סיימו 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות, ושולטות ברמה די גבוהה בכתיבה ושפת הסימנים התקנית, יודעות לקרוא שפתיים ויודעות עברית – אך לא יודעות את השפה הערבית.
“המורים בחטיבת הביניים והתיכון התעצלו, הם לא היו מלמדים אלא רק כותבים על הלוח”
לעומתן, אומרת לוינגר, הנשים הצעירות יותר למדו במסגרות החינוך של החברה הבדואית. “חלקן סיימו תיכון ללא תעודה מקצועית או בגרות. הן לא שולטות בשפה העברית, ובערבית בקושי יודעות לכתוב ולקרוא. הן גם לא שולטות בשפת הסימנים התקנית”. הנשים הצעירות יותר, אומרת לוינגר, סיפרו במהלך המחקר כי למדו את שפת הסימנים מההורים, וכי המורים שלהם בבית הספר לא ידעו את שפת הסימנים. “המורים בחטיבת הביניים והתיכון התעצלו, הם לא היו מלמדים אלא רק כותבים על הלוח. לא לימדו אותנו כלום”, סיפרה אחת המרואיינות במחקר. לוינגר מוסיפה כי אותן נשים “כמהות להשלים את השפה, לרכוש השכלה גבוהה – הן זועקות לעזרה”.
החוקרות מציינות כי הנשים נתקלות בקשיי השתלבות שנובעים מבורות ודעות קדומות של החברה, וכן ממחסור במשאבים ושירותים מונגשים. “לפעמים אנשים חושבים שיש לי פיגור, אבל אז הם מופתעים כשהם רואים שיש לי רישיון ורכב. הילדים בבית הספר מופתעים שאני מכינה לילדיי סנדוויצ’ים”, סיפרה אחת המשתתפות במחקר. כדי לשפר את מצבן של הנשים החירשות בנגב, החוקרות ממליצות לפתח עבורן הכשרות שיביאו להשתלבותן בקהילה, ולפתח תוכניות שיביאו לשינוי עמדת החברה כלפיהן. “הנשים שהשתתפו במחקר הן נשים חזקות ואקטיביסטיות”, מבהירות החוקרות.
