השנה האחרונה הביאה איתה לא מעט אתגרים חדשים עבור כולם. סטודנטים רבים מצאו את עצמם נקלעים לקשיים לימודיים, כלכליים ונפשיים. לאורך השנה ליוו אותם המרצים השונים במכללה, שתפקידם החשוב התחדד פי כמה: לא רק מורה שמכוון ומדריך מבחינה פדגוגית, אלא גם מכיל, מזדהה ומגלה סבלנות בעת משבר. אך גם עבורם הייתה זו תקופה לא קלה, וגם בקרב הסטודנטים התעורר העניין והרצון להבין – מה קורה בצד השני של הזום? ארבעה מרצים ממחלקות שונות במכללה שוחחו עם “ספירלה”, וחשפו את חוויותיהם האישיות בעת המשבר.
ד”ר יעל הדיה
“בתור בן אדם שמרגיש כל החיים במירוץ, ומפרנסת שלושה ילדים, יש לי משמעת עצמית גבוהה ואין רגע שבו אני לא מרגישה אשמה אם אני לא עושה משהו כדי להתפרנס. אבל פתאום עם הקורונה היה שיתוק כללי שחל על כולם – הכל נעצר. בהתחלה זה היה מפחיד אבל אני מודה שבתחילת הסגר הראשון, היה משהו קסום בלהיות תקועים בבית”. בהמשך, מספרת הדיה כי חוותה פאניקה ראשונה במשבר. “רק אחרי כמה ימים התחלתי להירגע, הבנתי שאין לי מה לעשות עם זה ואין טעם להילחם בזה, התחלתי ליהנות מזה עד שזה יעבור. אני קוראת לזה ‘זמן קורונה’ – כי הזמן נהיה אחר, השעון פתאום עצר”.
ד”ר יעל הדיה היא ראש מגמת תסריטאות בבית הספר לקולנוע בספיר. “אני מלמדת כבר שנה בזום, זה לא פשוט. אני רואה את הקושי גם לסטודנטים שצריכים להתרכז במשך כל כך הרבה שעות”. בשל העובדה שהיא מעבירה סדנאות כתיבה, היא מלמדת לשמחתה בקבוצות קטנות. “אני מודה שאני בכל זאת מעדיפה את ההוראה במציאות, זה מאפשר לי יותר להכיר את הסטודנטים. בזום אני מנסה להכיר אותם ולשייך את הפנים אל השם לאישיות, להבין את הראש שלהם כדי להבין מי עומד מאחורי תרגילי הכתיבה שאני מקבלת. במצב רגיל לוקח לי פחות מסמסטר להכיר אותם אישית, בזום אני חושבת שאני צריכה לפחות שנה”.
“חשוב לי שהסטודנטים יידעו שאנחנו המרצים מרגישים מאוד בחוסר שלהם, ויודעים כמה זה קשה להם”
למרות המציאות הלא פשוטה, היא מתקשה להיזכר במצב לפני המשבר. “יש בי פחד כלשהו לחזור למציאות החדשה, לא להיכנס לשוק”. הדיה מגדירה את עצמה כאדם פעיל כמעט ללא זמן פנוי, “אני גם מרצה ומלמדת וגם כותבת לטלוויזיה. העבודה כתסריטאית מאוד תובענית, צריך לחשוב על רעיונות שונים ואין רגע אחד שאני לא עובדת, מחפשת הצעות לסדרה”. בנוסף לתפקידים השונים, הדיה היא גם סופרת שכתבה בין היתר חמישה ספרים רבי מכר ובהם “תאונות”, “עדן”, “רביעי בערב”, “שלושה סיפורי אהבה” ו”הנפשות הפועלות”. היא מספרת כי “אני כמה שנים מנסה לסיים לכתוב רומן שהתחלתי, אז אם יש לי רגע אני מנסה להתפנות לכתיבה של הספר וזה עולם בפני עצמו”.
הדיה חושפת גם פרט משעשע וחדש עליה מהתקופה האחרונה. “גיליתי שאני אוהבת לשוטט באתרי קניות באינטרנט אבל לא קונה כמעט כלום, אני בעיקר צריכה זמן בהייה. זה מכבה לי את המוח, יש הנאה בלהכניס דברים לסל הקניות ולראות כמה זמן אחזיק מעמד בלי לשלם. לצד זה אני רואה טלוויזיה כי זה חלק מהעבודה שלי, ופעמיים בשבוע עושה התעמלות מול הטלוויזיה רק כדי להזיז את עצמי”.
היא מסכמת בכך שהיא מתגעגעת למכללה. “אין כמו הקשר עם הסטודנטים… חשוב לי שהם יידעו שאנחנו המרצים מרגישים מאוד בחוסר שלהם, ואנחנו יודעים כמה שזה קשה להם”.
ד”ר אושי שהם-קראוס
שהם-קראוס הוא מרצה על עתידנות כלכלית וחדשנות דיגיטלית בתחום הפיננסי, שמלמד במחלקה לתקשורת בחטיבה לרטוריקה במכללה. “העבודה שלי זה התחביב שלי”, הוא מודה. שהם-קראוס מספר כי הוא יוצר פודקאסטים בגלובס כבר יותר משנתיים, ובאחרונה התחיל גם ליצור פודקאסטים עבור ילדים – בשל השהייה הממושכת בבית. “התחלתי להשתעמם ולחפש מה לעשות, אז ראיינתי את שתי הבנות שלי והן עשו את הפתיח. וככה זה נמשך חמישה פרקים, עד שלבסוף הן אמרו לי: ‘אבא אתה חופר’. זה כבר צבר אלפי צפיות”.
כמו רבים במהלך תקופת המשבר, גם שהם-קראוס מספר שרכש יכולות קולינריות חדשות. “בסגר הראשון למדתי לבשל ועליתי 15 קילו, בסגר השני הורדתי אותם כי התחלתי דיאטה ומאז אני אוכל רק ירקות מאודים וסלט עם חזה עוף, זה כמו משחק כזה”, הוא מספר. עודף הזמן הפנוי בבית והזמן שנחסך מאי-העמידה בפקקים, הביא אותו גם לגדל עציצים. “כשהייתי קטן הייתה לנו חממה ענקית בבית של ההורים שלי עם שלושה חדרים ומאות סוגים של עציצים. עכשיו הרגשתי שהגיע תורי, יש לי באמת המון, זה תחביב של ממש וכל הזמן צריך להשקות אותם”.
“חסר לי בית קפה קבוע, הייתי רגיל לעבוד משם ולחשוב”
חוץ מהשקיות, שהם-קראוס מספר על מאפייני השגרה החדשה שלו. “כשיש הרצאה או שצריך להקליט פודקאסט, אני מכריח את עצמי להתלבש ולא להישאר עם הפיג’מה והטרנינג. אני משתדל לנהל יומן ולכתוב לעצמי מתי אני צריך ורוצה לעשות כל דבר, זה חשוב לי כדי להישאר מאורגן”. הוא משתף בכנות גם על מה שכבר ממזמן הפסיק לעניין אותו, “הבעיה אצלי זה שלא מעניינת אותי הטלוויזיה, ואין לי סבלנות לשבת ולצפות בסדרה. אני גם לא אוהב לעשות ספורט, במקום זה אני מעדיף להמציא ולפתור חידות, ולקרוא דברים שבאמת מעניינים אותי”.
עם הזמן גם ההרגלים השונים השתנו, ודברים שהיו חלק משגרת החיים נעלמו בגלל המגבלות. “חסר לי בית הקפה הקבוע, הייתי רגיל לעבוד משם ולחשוב”, הוא אומר, “אבל הדבר הכי מוזר שחוויתי היה לראות לוויה בזום, זה הרגיש מנותק ולא רגיל”. שהם-קראוס, שמרצה כבר שמונה שנים במכללה, אומר שללמד מהזום זה דווקא לא סוף העולם עבורו. “לראות את התלמידים ביום-יום זה מגניב והשיעורים אמנם פחות מוצלחים בזום, אבל אני עדיין מוצא את הכיף שבללמד מהספה”. אך מלבד היתרונות, הוא גם משתף בקשיים השונים שמשפיעים עליו. “בא לי שתיגמר הקורונה, אני מאוד מפחד להידבק ובגלל זה אני לא יוצא הרבה מהבית, ולצד זאת הפסדתי לא מעט כסף בגלל ביטולים של הרצאות. זה גורם להרבה נזקים גם במישור הנפשי וגם הכלכלי”.
אווה שטיינברג-דוידוף
שטיינברג-דוידוף, מרצה במחלקה לאנגלית במכללה, מספרת על השינוי שחל בחייה בעקבות ההוראה דרך הזום. “אני כל היום מחוברת לטלפון שלי. אף פעם לפני לא הייתי מחוברת ככה, בודקת הודעות ומיילים מסטודנטים”, היא מספרת. “כל הקלישאות והבדיחות על הקורונה והזום? זה שאת יכולה לשבת עם טרנינג ולא רואים אותך. מה לעשות? בסגר משמינים, והקו בין העבודה לבית מטשטש”.
אך שטיינברג-דוידוף מבקשת להסתכל גם על הצד החיובי. “אני בבית, לא צריכה להיות תקועה בפקקים בבוקר, נוכחת בחייו של הבן שלי”, היא מספרת. “אני מאוד מפחדת מטכנולוגיה וכשנאמר לנו שאנחנו צריכים ללמד בזום הייתי בפאניקה. מחוסר ברירה למדתי לתפעל את זה ופתאום ראיתי שזה לא נורא – למדתי, השתכללתי ואני מאוד שמחה מזה”. היא מוסיפה שהיא יודעת שסטודנטים רבים לא מעוניינים להדליק מצלמה. “אני אומרת להם ‘תדליקו רק כדי להגיד שלום’, יש כאלה שמפתיעים ומדליקים ומבינים שזה כבוד בסיסי”. היא מספרת שלפני עידן הקורונה היתה מגיעה שלוש פעמים בשבוע בספיר, “אני מרגישה שלנוכחות שלי יש משמעות – אבל הזום הראה לי שאפשר גם אחרת”.
“יש במכללה שלנו אווירה מיוחדת ותוססת ששומרת עלייך צעירה. בזום רואים את הקמטים יותר טוב”
גם עבור שטיינברג-דוידוף הבילוי הממושך בבית זימן מנוחה והתנסויות חדשות. “אני אוהבת לאפות בימי שבת, להכניס ריחות של בית ולעשות הפרדה בין קודש לחול – אבל לא במובן הדתי של המילה. בזמן האחרון הלהיט בבית הוא בייגלה ירושלמי מקמח מלא עם מילויים שונים”. חוץ מלאפות ולבשל, מצאה לעצמה תחביב חדש שעליו היא מספרת בהתלהבות: “גיליתי ב-yes ערוץ של קולנוע עולמי. דרך הסרטים אני מרגישה שיצאתי לחופשה קצרה בחו”ל”.
אך למרות התחביבים החדשים, שטיינברג-דוידוף אומרת כי היא מתגעגעת לחיים שלפני. “אני מאוד מתגעגעת לצוות שלי, לצעידה בשבילי המכללה, שם אני פוגשת סטודנטים מהעבר ומההווה. יש במכללה שלנו אווירה מיוחדת ותוססת ששומרת עלייך צעירה. בזום רואים את הקמטים יותר טוב”.
יניב ברודנר
ברודנר, שמתגורר בבאר שבע, הוא מרצה בבית הספר להנדסה במכללה. “יוצא לי ללמד בזום שישה ימים בשבוע. בהתחלה היה קשה ללמד בזום, יש מחזור שאני בקושי מכיר במכטרוניקה ולימדתי אותם מעט בסמסטר ב’ האחרון. אבל עכשיו אני מנסה לראות גם את היתרונות – אפשר להקליט, והשיעורים המוקלטים מאפשרים להתעסק פחות בנוכחות”.
“אני מנסה לראות גם את היתרונות – אפשר להקליט, וזה מאפשר פחות להתעסק בנוכחות”
אחרי שיסתיים המשבר, הוא אומר, יש לו כבר כמה תוכניות ואחת מהן היא לטוס לגרמניה. “מאז שהתחילה הקורונה התחלתי ללמוד גרמנית, תמיד נמשכתי לדברים שקשורים לאירופה ובמיוחד לשפה הזאת. היה לי שותף גרמני והייתי במשלחת לגרמניה, ויש בזה הרבה דברים שמתחברים לתחום שלי – נושא המכונות והעיבוד השבבי אלה תחומים שיש עליהם הרבה חומר בגרמנית”. הוא מספר כי למד את השפה דרך אפליקציות: “בהתחלה למדתי מהן במשך חודש וחצי, אבל לאחר מכן כבר גיליתי אפליקציה שמאפשרת לעשות שיעורים פרטיים עם מישהו שדובר את השפה הגרמנית וחי שם”.
בהתייחס ללמידה מרחוק, אומר ברודנר: “זה די הקל עליי שלא צריך לנסוע ממקום למקום. אני מלמד גם בבאר שבע, גם בשדרות וגם באשקלון והיו לי הרבה נסיעות. אבל פתאום יש גם פחות מה לעשות, אז אני עושה יותר הליכות מאשר חדר כושר, ריצות ארוכות משכונה ב’ עד לסוף באר שבע”.
