מבלים במרכז הצעירים באשכול, טרום הקורונה. צילום: עינת כהן-אלישיב

“לתמוך בצעירים מחזק את כל הקהילה”: מרכז הצעירים באשכול חוזר לפעילות

פעילותם של מרכזי הצעירים במועצות אזוריות ירדה בעקבות הקורונה. כעת, הם מנסים לחזור לשגרה ולהשיב את הרוח הצעירה שמילאה אותם. סיפורה של המועצה האזורית אשכול

“שנה שלמה לא נכנס צעיר אחד למבנה של מרכז הצעירים”, מתארת בעצב עינת כהן-אלישיב, מנהלת המרכז במועצה אזורית אשכול. “הקורונה תפסה אותנו עם המכנסיים למטה, מאוד לא מוכנים ובנויים לזה”. למרות זאת, היא אומרת, העבודה שלה לא הפסיקה לרגע. צעירים בסיכון המשיכו להתקשר אליה ככתובת העיקרית שלהם, והיא הבינה שהמרכז חייב להמשיך לעבוד. אחרי חודשיים של חל”ת פעילות המרכז הוחזרה והיא הגיעה יחד עם עובדת סוציאלית לכל יישובי המועצה כדי לשוחח עם הצעירים על האתגרים והצרכים שלהם.

כהן-אלישיב מסיימת בימים אלו את תפקידה כמנהלת המרכז, תשע שנים לאחר שהקימה אותו, בין היתר בגלל השנה האחרונה. היא הייתה השנייה שהקימה וניהלה מרכז צעירים במועצה אזורית, לאחר מועצה אזורית מטה אשר, בצפון הארץ. “הייתי לבד כל השנים, לא היה לי כוח אדם, לא הקצו משאבים”, היא מספרת. “אף משרד ממשלתי לא דיבר איתנו, היינו כמו הילד החורג”. כיום המצב שונה: המרכז נתמך על ידי המרכז למועצות אזוריות, המשרד לפיתוח הנגב והגליל והמשרד לשוויון חברתי.

יש חמישה תחומים שמרכזי הצעירים אחראים עליהם: השכלה, תעסוקה, מעורבות חברתית, תמיכה דמוגרפית ותרבות ופנאי. השכלה מאגדת סיוע בפסיכומטרי, קורסים מקצועיים והכשרות למיניהם. תעסוקה עוזרת בייעוץ פרטני, מציאת עבודה וסדנאות שונות. מעורבות חברתית היא נתינת כלים בחינם שהנהנים מהם מחזירים זאת כתרומה אחר כך לקהילה, כמו לימודי צבעות בתמורה לסיוע בצביעת מבנים במועצה. תמיכה דמוגרפית נוגעת להורים צעירים, וליווי לפני ואחרי לידה. תרבות ופנאי כוללים הופעות של זמרים, סטנדאפיסטים, אירועי אוכל או מפגשים חברתיים.

ערב קבלת מלגות לסטודנטים שארגן המרכז. צילום: עינת כהן אלישיב

אך למרות כל אלה, צעירים רבים עוזבים את האזור אחרי הצבא, טסים לחו”ל והולכים ללמוד. כהן-אלישיב קוראת לתופעה הזו “שבע השנים האבודות”. בסוף רבים מהם חוזרים, על אף המצב הביטחוני והמרחק מהמרכז, כפי שמראה הצמיחה הדמוגרפית במועצה. “המשקים של הבנים מלאים”, אומרת כהן-אלישיב. “אם מסתכלים בקיבוצים ובמושבים אין מקום בכלל”. בנוסף לבנים החוזרים, ישנם גם כאלה שעוברים למועצה מכל רחבי הארץ, ומחליטים לקחת חלק פעיל בה. חלק מחברי פורום הצעירים הם כאלו, צעירים במגוון גילים מכלל יישובי המועצה. הם נפגשים יחד עם כהן-אלישיב באופן קבוע בהתנדבות, ועוזרים לתווך ולהוציא לפועל את פעילויות המרכז.

אחד מהם הוא אביעד בשרי, בן 30, שעבר למועצה לפני כעשור מפתח תקוה. הוא מנהל את מכינת “עמיחי” שבקיבוץ כרמים, ובעבר הקים יחד עם קבוצת חברים מהצבא והמכינה גרעין בקיבוץ חולית שבמועצה. מרכזי צעירים היו אז תופעה יחסית חדשה. בעיקר בערים. “באנו למפגש היכרות, ניסחנו יחד את המטרות והחזון ועשינו בדיקת צרכים”, הוא מספר על תחילתו של פורום הצעירים. “אני חושב שלא הייתי אומר שאני מאשכול אם לא הייתי בפורום. הייתי פשוט אומר שאני מחולית, ולמושג הזה שאני ממועצה אזורית אשכול היה משמעות מאוד מצומצמת בחיים שלי”.

כהן-אלישיב עם קבוצת הכדורגל של המועצה

מרכזי הצעירים היא תוכנית שנוצרה על ידי אגף שילוב עולים בג’וינט ישראל ב-2005. בעקבות יוזמה של סגן ראש העיר באר שבע דאז, רוביק דנילוביץ’, הוקמה תוכנית לצעירי העיר שסיימו שירות צבאי, וזה התווה את המודל שפותח והתרחב בהמשך. לפני כעשר שנים התווספו למרכזי הצעירים בערים הגדולות גם מרכזי צעירים בערים קטנות יותר ובמועצות אזוריות וכיום ישנם כמה עשרות מרכזים אזוריים כאלו. מטרתם של המרכזים היא לתת מענה לתושבים בגילי 35-18 ולשים את הצלחתם על סדר היום הציבורי. המרכזים מגבשים מענה כולל ומסודר לכל צרכי הצעירים השונים.

“בתור ילד עירוני בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה מועצות אזוריות”, נזכר בשרי. “כאילו יש ערים ויש את היישובים ביניהם, ואתה לא חושב שיש להם איזה מערכת מארגנת”. המערכת, במקרה של מועצה אזורית אשכול, מסתכמת באישה אחת. “מי שפה צריך לשמר אותו, ומי שלא פה צריך לשמור איתו על קשר. הם יודעים שאני פה בשבילם”, אומרת כהן-אלישיב. היא מספרת כהוכחה לכך שבאחרונה קיבלה טלפון מתאילנד. מעבר לקו היה אחד הצעירים במועצה שעבר אירוע נפשי בטיול. “זה שהוא הרים אליי את הטלפון ראשון – זה היה רגע מכונן בשבילי”, היא מתרגשת. היא דאגה לדבר עם המשפחה שלו והפעילה את כל הקשרים שהיו לה עד שהצליחו להעלות אותו על מטוס – בתקופה שבה לא נתנו להיכנס לארץ.

גיוס של 30 צעירים מאשכול באמצע הקורונה, בסיוע מרכז הצעירים. צילום: עינת כהן-אלישיב

במשך חודשיים כהן-אלישיב הייתה חולה, והיא מייחסת זאת לקריסה מכל העומס והקושי שהיא חוותה בעקבות הקורונה. “לראות צעיר שיושב מולך ואת חסרת אונים כי אין לך באמת תשובות… זה היה לי מאוד קשה ופגע בי בריאותית כבר”. היא מתקשה לעזוב את המקום שהיא הקימה אבל מוסרת את המפתחות באהבה למי שיגיע אחריה. “אם תהיה לו אנרגיה כמו שלי הייתה בהתחלה, הוא יוכל להרים את המקום הזה עכשיו כשהקורונה נגמרה”, היא מסכמת.

בשרי, בניגוד אליה, לא חווה באופן חריג את הפסקת פעילות המרכז בשל הקורונה. “דווקא המרכז בלט בדברים שהוא כן עשה בתקופה הזאת”, הוא מדגיש. “פרסומים על עבודות והכשרות מקצועיות והכוונה למידע – כל אלו היו משמעותיים לדעתי”. הוא טוען כי צעירים זו הקבוצה שהכי נוטה לשכוח. “כשאתה אדם מבוגר או ילד קטן אז כל המערכות של המדינה ושל המועצה פועלות בשבילך”, הוא ממשיך. “אבל צריך להבין שאם אתה תומך בצעירים אז התרומה שלהם אחר כך למקום מחזקת את כל הקהילה”. הוא רואה בכך את המטרה המרכזית של מרכזי הצעירים. “להשקיע באלו שכן בוחרים להמשיך לגור במרחב הכפרי ככה שכל המועצה תרוויח”.

סגור לתגובות.